המסוק חג כמה פעמים מעל השטח, מחפש מקום מינחת. דיונות החול לא היוו מטרה קלה למשימה זו, אך הטייס לא אמר נואש ונחת לא הרחק מאתנו, מעלה בעקבותיו ענן אבק ענקי. טרם הספקנו לנער מעלינו את החול המדברי היבש והחם, וכבר ניצב לידינו האלוף מ. ג., נוסע המסוק.
הימים, ימי חודש כסלו, קודם החזרת חצי האי סיני למצרים, ואנו מסמנים מפות, מכינים תוכניות, למקרה ונצטרך לחזור לכאן… צריכים לקבל את אישורו הסופי של האלוף, אשר הגיע לשם כך מקרית הרמטנ"ל שבתל-אביב.
לאחר שעתיים של דיונים מייגעים וסימוני מפות חדשים, סיים האלוף את תפקידו, וניפנה לשיחת רעים קצרה.
הבנתי שזו ההזדמנות שלי, והוצאתי את ה'פק"ל' האישי, זה הנוסע עמי לכל מקום והמכיל בתוכו זוג תפילין ו… מעט וודקה
– והפעם, לחג החנוכה – גם נרות וחנוכיה.
פניתי אל האלוף ובקשתיו להניח תפילין ולקחת נרות חנוכה – לערב. האלוף, נבוך מעט, חייך ואמר: "חנוכיה כבר קיבלתי היום מה'הב"דניקים' שבקרו אצלנו ב'קריה', אך תפילין – שלא הנחתי בחיי – מוכן אני להניח כעת". כשהבחין במבט התמיה הנשקף מעיני, השואל : "מה נשתנה"? – החל מספר:
הם היו שנים. נכנסו אלי למשרד, וכמוך, בקשו ממני להניח תפילין והגישו לי נרות חנוכה. עליך להבין שאינני "אנטי" ביחסי לדת, ולכן הסכמתי לקהת את הנרות. להניה תפילין… זה כבר היה יותר מדאי.
זו לא פעם ראשונה שאני נתקל ב'חברה' הנחמדים האלה, המבקשים להניח תפילין. כבר פגשתי אותם בתחנה המרכזית, בצבא, היכן לא? תמיד תמהתי מה ממריץ אותם. מה עומד מאחורי כל ה"מבצעים" הללו.
השנים שפגשתי היום היו חביבים במיוחד ואני לא התביישתי ושאלתי. הם ענו לי בפשטות, שהרבי מליובאוויטש, הוא-הוא זה השולח את חסידיו במשך כל ימות השנה על מנת לעזור לעוד יהודים לקיים תורה ומצוות, וזאת מתוך דאגה כנה לכל יהודי ויהודי באשר הוא. הוא ולא אחר, שלח אף אותנו אליך, להציע לך להניח תפילין. ולהזכירך לקיים מצוות היום – הדלקת נרות הנוכה.
חמדתי לי לצון והחלטתי "לרדת" עליהם : מדוע אין הרבי מגיע לארץ? מדוע הוא אינו בא אלי לבקשני להניח תפילין?
האמת היא, שלא חיכיתי לתשובה. וכי מה יש לענות על שאלות רטוריות אלו? אך השנים כלל לא נבהלו והשיבו בנחת : הרבי בחר לשבת בחו"ל, מסיבות השמורות עמו, אולם, הוא שלח שלוחים – אותם, אלי – ועל פי הכלל של "שלוחו של אדם כמותו" הרי שהרבי נמצא בכל מקום ! – "הוא המבקש ממך כרגע, להניח תפילין" – סיימו בנימה של ניצחון.
לא נשארתי חייב, ועניתי בלגלוג: מוכן אני לקבל את התאוריה הזו, אך רוצה אני לעשות איתו "עסק": אני יוצא כעת ל'אי-שם' בסיני, מקום נידח, לפגוש כמה 'חיילים המסיירים בשטח'. אם הרבי יחכה לי גם שם, ולו רק באמצעות שלוחיו, אזי אניח עמו תפילין…
יצאתי לדרך ושכחתי מהדברים. אך עוד מהאויר, תוך כדי תימרוני המסוק, בראותי אותך – בולט בזקנך הגדול ובציציותיך המתנופפות ברוח – הבנתי שהרבי מחכה לי למטה…
