בשבת אחר הצהריים, התקיימה התוועדות רבת משתתפים בבית חב"ד. הציבור הרב שנכח במקום נהנה לשמוע את דבריהם של האורחים אודות סיפור המאסר והגאולה, את דברי החיזוק בענין הגאולה הקרובה, הניגונים הלבביים ואווירת "שבת אחים גם יחד".
סיפור מאסרו וגאולתו של הרבי הריי"צ, הוא מופת לעוז-רוח וללהט החסידי הבלתי-נכנע. הרבי היה המנהיג היהודי היחיד שהעז להתייצב כנגד המשטר הקומוניסטי ולנהל מערכת ענפה של חיי יהדות מחתרתיים, מתחת לאפו של השלטון. הרבי שלח שליחים לכל המחוזות בהם חיו יהודים. על-פי הוראתו הקימו במחתרת בתי ספר יהודיים, ישיבות, בתי כנסת ומקוואות.
בלנינגרד היה מוסד של ה'יבסקציה' [="המחלקה היהודית"] ושמו 'שול און בוך'. מטרתו – להפיץ ספרות קומוניסטית ואת עיתון היבסקצייה, 'אמת', ולהרבות בהטפה ובתעמולה אנטי-דתית. בשנת תרפ"ז נוכחה היבסקצייה, לתדהמתה, שמספר החברים במוסד מתמעט, מספר המנויים של העיתון יורד וגם ההכנסה הצטמצמה.
יו"ר ה'יבסקצייה' כינס אספה, לחקור ולגלות את הסיבה לכך. על שאלתו הראשונה ענו כולם פה אחד: "בעירנו מתגורר בעת האחרונה הרב שניאורסון. בהשפעתו, שוב החלו להיתוסף מתפללים בכל בתי-הכנסת, והוא יסד 'חברות תהילים', שיעורי גמרא ועוד. קשה לנו ללחום נגדו כי כוחו רב". שמע היו"ר את דבריהם, בערה בו חמתו והוא קרא: "חייבים לסלקו מן הדרך!".
הרבי נעצר, ולאחר חקירות ועינויים נגזר דינו "מוות בירייה"! הפעולות וההשתדלויות לשחרור הרבי הוכתרו בהצלחה. התוצאות הראשונות היו, שניתנה פקודה מהשלטון המרכזי במוסקווה לשלטון בלנינגרד להקל את תנאי מאסרו של הרבי. לפיכך החלו להתייחס אליו בפחות נוקשות. הג-פ-או לא ביצע את גזר-דין המוות שהומר לעשר שנות גלות באיי סולובקי. ההשתדלות והלחץ הבינלאומי הביאו לצמצום ה"עונש" לשלוש שנות הגליה ל"קוסטרומה". תשעה עשר יום היה הרבי עצור בלנינגרד עד שהוגלה לקוסטרומה. בתחנת הרכבת בלנינגד, ממנה יצא לגלות, התאסף קהל עצום, והרבי קרא לכולם להתחזק ביהדות על-אף הכול.
הפעילות לשחרור הרבי נמשכה. כעבור עשרה ימים, בי"ב בתמוז, הגיע הרבי למשרד הג-פ-או בקוסטרומה להתייצבותו השבועית. הפקיד אמר לו בנימה ידידותית: "אתה פטור מכל התייצבות נוספת. הגיעה פקודה לתת לך שחרור מלא, ואני מאושר להיות הראשון לבשר לך על גאולתך". אולם יום זה היה יום חג בעיר, ולכן לא ניתנה לרבי תעודת שחרור עד למחרת, יום רביעי י"ג בתמוז. מאז נקבעו ימי י"ב-י"ג בתמוג לחג הגאולה בקרב החסידים.
חג הגאולה האישי של הרבי הפך מיד לא רק לחגם של החסידים, אלא לכל היהדות הנאמנה וכלל ישראל. במכתבו אודות יום זה כתב הרבי הריי"צ: "לא אותי בלבד גאל הקב"ה בי"ב תמוז, כי אם גם את כל מחבבי תורתנו הקדושה, שומרי מצווה, וגם את אשר בשם ישראל יכונה".
הרדיפה של השלטונות הקומוניסטיים כוונה לא רק כלפי הרבי, אלא גם כלפי חסידיו ושליחיו. רבים מהם נעצרו והוגלו, ורבים הוצאו להורג, רק בשל פעילותם היהודית. השלטונות הקומוניסטיים קיוו לחסל את היהדות בתחומה בדרך של דיכוי הדת. הרבי היווה מבחינתם את החומה האחרונה שביקשו להפיל, ונכשלו. חסידיו נותרו ברחבי בריה"מ אף לאחר שהרבי עזבה, לאחר שחרורו. הם המשיכו לפעול במחתרת ולהחזיק את גחלת היהדות מאחורי מסך הברזל. נאבקו ואף ניצחו.
לא פלא איפוא שזקני החסידים ויוצאי בריה"מ (לשעבר) אינם יכולים לכבוש את מקור דמעותיהם כל אימת שהם רואים את נשיא רוסיה פוטין מופיע באירועים של חב"ד, מגיע לבית הכנסת הגדול במוסקבה 'מרינה רושצ'ה", מדליק חנוכיה מרכזית בחנוכה ונועד לפגישות ידידותיות עם רבה הראשי הרב בערל לאזאר. וכך אף מנהיגיהם האחרים של מדינות חבר העמים. מרבית החסידים כלל לא חלמו שיום כזה יגיע. מי שחש על בשרו את הדיכוי הכל-כך אכזרי של השלטון הקומוניסטי, לא יכול היה לחלום על מהפך שיבוא. רק הרבי, נשיא דורנו, שניחן במבט רוחני קדוש, חזה את העתיד והכין את הציבור לקראתו.
חג הגאולה י"ב בתמוז לא היה חג לשעה אחת. במשק כנפיו הוא הוביל וגאל את יהדות רוסיה כולה, ובעיקיפין את העם כולו.
