בית חב"ד גבעתיים

רח’ כצנלסון 145, גבעתיים

03-6722617

הרב יוסף יצחק בקרמן
מנהל בית חב”ד ושליח הרבי

זמני פתיחה

יום א'-ה': 09:30 - 19:00
יום ו' וערבי חג: 09:30 - 13:00

תמיד זמינים עבורכם גם בטלפון

הפגישה בכותל

סמוך לשחרור הכותל המערבי, כאשר הגישה לאתר המקודש עדיין הייתה בחזקת סכנה, לא עצר הרב פרדס ברוחו והחליט להגיע לשם ויהי-מה. הוא בא למקום בשני כובעים: האחד, כרבה הראשי של ירושלים; והאחר כאליהו, הילד שהתרוצץ בסמטאות העיר העתיקה, והיה בן-בית אצל הכותל, והאיש שהתגעגע כל השנים אל האבנים האהובות, ששכינה לא זזה מהן, ואשר היו נתונות בשבי..

"הר-הבית! הר-הבית!", מלמל בהתרגשות רבה הראשי של ירושלים, הרב אליהו פרדס, כשהגיעה לאוזניו הבשורה המרעישה – "הר-הבית בידינו!".

נרעש עד עמקי נשמתו, שבו אליו בבהירות רבה כל תמונות ילדותו. נהירים היו לו שבילי העיר העתיקה וסמטאותיה כפסוקי ספר תהילים השגור בפיו. עם-ישראל שב אל ליבה של ירושלים הקדושה, משאת-נפשו. כ"ח באייר תשכ"ז.

סמוך לשחרור הכותל המערבי, כאשר הגישה לאתר המקודש עדיין הייתה בחזקת סכנה, לא עצר הרב פרדס ברוחו והחליט להגיע לשם ויהי-מה. הוא בא למקום בשני כובעים: האחד, כרבה הראשי של ירושלים; והאחר כאליהו, הילד שהתרוצץ בסמטאות העיר העתיקה, והיה בן-בית אצל הכותל, והאיש שהתגעגע כל השנים אל האבנים האהובות, ששכינה לא זזה מהן, ואשר היו נתונות בשבי.

הוא עטה עליו את גלימת הרב הראשי השחורה, הארוכה, וחבש לראשו את המצנפת המרשימה, והלך אל הכותל מלווה בפמליה של רבנים ונכבדי-ציבור. "הלך אל הכותל", אמרנו. כמה פשוט נשמע משפט זה, שלא היה אפשר להוציאו לפועל תשע-עשרה שנים, והנה בא הרגע.

השעה הייתה אחת-עשרה בבוקר. התכלת העזה הייתה פרושה מעל. הרב הלך אל הכותל ושפתיו רחשו תפילה זכה. הצבא טרם הכשיר את הרחבה הגדולה נוכח הכותל, המוכרת כיום. כדי להגיע למקום צריך היה לעבור בין בתי שכונת המוגרבים הנטושים, שנועדו להריסה, ורק לאחר מכן נראה לפתע הכותל, המתנשא כמו מתשתיתו של עולם אל רום-שמים. הרב פסע לאטו, בעיניו דמעות של התרגשות.

מסביב רחשה פעילות צבאית רבה. יחידות של לוחמים התארגנו במקום, ואבטחו את זרם הבאים, שגאה משעה לשעה. עם-ישראל אהב את הכותל כנפשו, ולעיתים היה הדבר כרוך בסכנת-נפשות ממש.

לפתע ניתק חייל אחד מקרב קבוצת חיילים שעמדה בסמוך ופתח בריצה לעבר הרב. כל מי שהיה שם סובב את ראשו למשמע הקריאה הגדולה: "סבא!". זה היה נכדו, אהרון, הבן של ניסים, בנו.

הרב פרדס הביט משתאה בנכדו האהוב. ליבו היה צר מלהכיל את שטף האירועים. אהרון רץ אל סבו בעוד אנשי הפמליה העומדים סביב, נרגשים, מפנים לו דרך. בהגיעו לא נפל הנכד על צווארי סבו, אלא כמנהג הספרדי המסורתי – נישק את ידו בהרכנת ראש. הרב חיבק את נכדו ונשק לו, ושניהם עמדו זה מול זה דומעים ונרגשים. לאחר מכן הניח הסב את ידיו על ראש נכדו ובירכו מתהומות הלב.

לימים סיפר הנכד, שזֵכר הפגישה ההיא נשאר חרות במוחו בחדות גמורה: "זה היה מיד עם שוך הקרבות. נשלחתי לאזור כאיש חיל-הקשר, כדי לבדוק מערכות קשר חיוניות. ואז ראיתי קבוצת אנשים מתקרבת למקום, וסקרתי את פניהם מתוך סקרנות. מהר מאוד פינתה הסקרנות את מקומה להתרגשות גדולה, כשהבנתי שהדמות לבושת הגלימה השחורה, שפסעה במרכז הקבוצה, היא סבא שלי".

לאחר מכן, כשהוא מחבקו באהבה, שאל הרב פרדס את נכדו אם יש לו מידע על שלום דודיו המגוייסים, הלוא הם בניו של הרב, או נכדיו האחרים, שהשתתפו אף הם בקרבות. אהרון לא שמע דבר. הרב הניח שתי כפות ידיים על ראש נכדו ובירכו.

"מי זה היה?", שאלו החיילים את חברם, בשובו אליהם. "סבא", השיב אהרון בגאווה בלתי- מוסתרת, "הרב של ירושלים".

ובינתיים המשיך הרב פרדס בדרכו אל הכותל. כשהגיע למקום, שלח את ידו לפניו כלא-מאמין, מישש את האבנים הקרות והחמות גם יחד, ואט-אט הרכין את ראשו ונשק לכותל. הוא לא יכול היה להתיק את שפתיו מהאבן. פרש את ידיו אל הכותל, נצמד אליו.

לאחר מכן, בגרון חנוק מדמעות, בירך בקול גדול, בשם ובמלכות: "ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה!".

"אמן", השיבו לו הכול מסביב.

לאחר שעה ארוכה של תפילה פסע הרב צעד אחר צעד לאחור, ועצר כשעיניו סוקרות את הכותל מבסיסו ועד למלוא גובהו. כן, אותם צמחים שזכר מן הימים ההם. והיונים ההומיות. כמו פעם. הוא רצה להישאר שם עוד ועוד, אבל מלוויו הפצירו בו לעזוב, כי היו לו מטלות נוספות באותו יום. 

הרב פרדס התקרב שנית ונשק שוב לכותל. לאחר מכן פנה והלך לאחוריו, כשכל העת פניו מופנות לעבר הכותל. גם בימים ובשנים שלאחר מכן היה פוסע לאחוריו ועיניו אל הכותל.

"מאז ועד יומו האחרון", מספרים בניו, "היה הולך לכותל כמעט מדי יום. שוהה שם שעה ארוכה או קלה, כפי שהתיר לו הזמן, נושא תפילה, ורק לאחר מכן מתחיל את סדר-יומו. ולאחר שהיה פונה והולך מהכותל תמיד עזב את המקום בהליכה לאחור. לא פעם הזהירו אותו שהוא עלול ליפול בדרך הליכה זו, אך הוא היה משיב – 'שליחי-מצווה אינם ניזוקים לא בהליכתם ולא בחזירתם'".

(על-פי הביוגרפיה על הרב אליהו פרדס ז"ל, מאת מנחם מיכלסון,)

מערכת האתר

השאירו תגובה