פרק ד' • שביתת רעב בכלא

הרבי לא השיב, כי חשש מפרובוקציה. ואכן, היו מקרים רבים, בהם נפלו אנשים בפח זה, בחושבם, כי הפקידות המעמידות פני תם, פועלות מתוך איזה רגש אנושי, מסרו להן דבר-מה למסור לקרוביהם והדבר הפך להם לרועץ.

הרבי שתק איפוא והמתין שיובילו אותו לתא הכלא. הוא סבל ממה שנראה לו כעינוי הדין, השעה היתה 04.30 לפנות בוקר והוא על הרגליים כמעט 24 שעות.

לבסוף נטלה הפקידה את הניירות ואמרה לרבי ללכת אחריה. מסתבר כי היא אמורה ללוות את הרבי לתא המעצר, במקום להפקידו בידי מלווה מזויין, בדרך היא מספרת לרבי על עשרות אנשים שהובאו בלילה ההוא, ביניהם כוהני דת פרבוסלביים ומוסלמיים, שהורדו למרתף והוצאו להורג בירייה, בלא כל חקירה ודרישה. לא כן אלה אשר חייבים למלא שאלון – הוסיפה הפקידה – אתם תשבו בוודאי כמה ימים בכלא, ואחר כך תתחיל החקירה. עוד אמרה הפקידה לרבי, כי היא שמעה שאשמות כבדות רובצות עליו וכי חומר רב נאסף נגדו…

הרבי אינו מתפעל מדבריה אלה, אך נזכר, כי את חבילתו, שבתוכה התפלין, הוא שכח באולם בו מולא השאלון. הוא מבקש מהפקידה לחזור וליטול, אך היא אומרת, כי אי-אפשר לחזור, צריך להגיש בקשה מיוחדת ואולי היא בעצמה תחזור אחר כך ותביא לרבי את החבילה.

מכות ואיומים בצינוק

הולכים. הפקידה בראש ואחריה הרבי. היא דופקת בדלת ושומר מזויין שפותח, מופתע לראות עציר בלי שומר מזויין. הפקידה מסבירה כי היא המלווה, אך אין היא יודעת את הסיסמה. היא מבקשת למהר ולמסור את ה"יארליק", כי עבודה רבה מחכה לה במשרד. השומר המזויין מעיר משנתו את הממונה והלה, מגדף, יורק ומקלל, מעביר אותם הלאה. מגיעים למשרד האגף, שבו אמור הרבי "לשבת". הפקידה מוסרת את הניירות ומספרת לפקידים המשועממים, כי העציר שכח את חבילתו במשרד הראשי.

הרבי מפרט את תוכן חבילתו ומבקש לשלוח מישהו להביאה, תוך ציון כי הוא מוכן לשלם בער הטרחה. על כך הוא זוכה למנת גידופים, על "מנהג האדונים" שבידו, תוך הטפה כי אין כאן משרתים, זה בית כלא, אתה עציר וכו'.

הרבי יוצא מגידרו, אומר כי כבר עשרות פעמים שמע בשעות האחרונות כי הוא עציר ואינו יודע, אם רק הוא אסיר כאן, או שמא כולם אסירים, כולל הפקידים והשומרים. הוא עומד בתקוף על זכותו לקבל את חבילתו ולהתפלל, כפי שהובטח לו.

אחרי דין ודברים מצווים עליו לחכות והוא רואה בעיני רוחו את עצמו ילד, נוסע עם אביו ואמו באחד המסעות הרבים שלהם ומפליג בזכרונות המשכיחים ממנו את המקום והמצב בו נתון. לבסוף מביאים את החבילה והפקיד מצווה על השומר המזויין, שילווה את הרבי לתאו, לשאת את החבילה, כי העציר חולה והובטח לו יחס מיוחד. לצורך זה הוא אף מרשה לשומר להניח את חרבו בתערה, באומרו כי הרבי לא יברח, וחוץ מזה "בטוח אני כי בשתי אצבעותיך תוכל למולל פרעושים כאלה"…

כבר קודם לכן הצליח הרבי להוציא את התפילין מהילקוט, תוך בקשה שירשו לו להניח אותם לדקות אחדות. הפקיד סירב בתוקף, באומרו כי לא יתן להפוך את המשרד לבית כנסת. הוא מצווה על הרבי למסור את כל דברי הערך שברשותו, כסף, זהב, שעון וכו' והרבי מוסר לו שעון פשוט ו-58 רובל, תמורת קבלה. החייל מניח את חרבו בתערה ומתחילים ללכת לאגף השישי, כשהחייל נושא את ילקוט הרבי.

בלכתם מבקש הרבי את החייל הפשוט להרשות לו להניח תפילין, ולו רק לדקות אחדות, תוך שהוא מסביר לו במלים פשוטות מה זה תפילין. החייל אומר כי הוא מסביבה יהודית, היה גר ליד בית-כנסת, יודע היטב מה זה תפילין, אך לא ירשה לו להניח ואם יתעקש, ילך לצינוק…

בזכרונותיו מספר הרבי, כי לאחר שראה כי אין החייל מרשה לו להניח תפילין, הוא גמר אומר לעשות זאת ללא "רשות". הואיל והחייל הלך קדימה, והרבי אחריו, הוא החל מניח את התפילין תוך כדי הילוכו. אולם אך הספיק להניח את "של יד" ועדיין לא הניח את "של ראש", הסתובב החייל, ראה את המעשה, היכה ודחף את הרבי באכזריות חימה, עד שנפל מכל המדרגות שהיו מהצד השמאלי של הפרוזדור בו הלכו. "תודה לא-ל שלא שברתי ידי ורגלי" אומר הרבי בזכרונותיו.

בעמל רב הוא עלה כמה מדרגות, כשכולו חבול וכואב. הוא הרגיש כי בעת הנפילה נשבר קפיץ של מתנת בחגורת הבטן שלו, אותה הוא לובש זה שנים רבות. נראה כי הקפיץ שרט את בשרו וגרם לו יסורי תופת. "לבי התכווץ מכאב עוד מעט ואתעלף" – כתב הרבי בזכרונותיו.

וכאילו לא די בכך, המשיך החייל המלווה לגדף אותו בגסות ולאיים עליו באיומי עונשים כבדים: "עוד תראה איזו מנה תקבל ממפקד אגף מס' שש, ואז תשכח את כל רצונותיך ותפילותיך. כשתשב שלושה-ארבעה ימים בצינוק, בחושך ואפילה, רפש וטיט, בין עכברים, אזי תבין כי כאן בשפולארקי אי אפשר לעשות בית כנסת של יהודים…"

קריאת "שמע" במשרר הכלא

לאט-לאט הלך הרבי, כזקן תשוש, עד שהגיע למשרד האגף השישי, שם כבר חיכה לו מפקד האגף, שאמור היה לערוך אצלו חיפוש ולשלחו לתאו. אחרי דברי גידופין שלא יתוארו ואחרי שעוזרו, שנקרא פטיה, מספר לו כיצד מעלימים את הגוויות במרתפי הכלא וכיצד חותם הרופא על תעודות-המוות, עורך מפקד האגף חיפוש בכיסי הרבי ומריק את תוכן ילקוטו, שבו תפילין של רבינו תם, חגורה, שמיכה וספרים. הוא לוקח הכל ואילו את תפילין של רש"י מחזיק הרבי בידיו ומתחנן שיתנו לו להניח. המפקד מסרב, אך הוא טרוד בחיפושיו ועומד כשגבו אל הרבי.

זו הזדמנות שאין להחמיצה: הרבי מניח את התפילין ומתחיל לומר "שמע ישראל" ומיד מגיע לברכות "שמונה עשרה". הוא מתפלל חרש והמפקד מחפש בכליו. כאשר סיים את החיפוש ומסתכל על הרבי, הוא רואה לתדהמתו, כי הרבי מעוטר בתפילין ומתפלל. "הוא החל מקללני קללות נמרצות וכאשר סיימתי את ברכת 'ומלוך עלינו אתה ה' לבדך בחסד וברחמים', נאלצתי להסיר את התפילין, כי פחדתי שמא יקרע המפקד המשתולל את הרצועות" – סיפר הרבי לאחר מכן.

המפקד חזר וקרא לפטיה, רשם את פרטי הרבי בפנקס שבמשרד. הרבי שומע את חרפתו מפי חיות-אדם אלה, הנהנים להתעלל ביהודי מזוקן המתפתל ביסוריו, אך כל מעייניו נתונים רק לתפילין. הוא מקווה, מתחנן ומבקש שוב ושוב שיתנו לו לקחת עמו את התפילין לתא. המפקד מסרב, אף כי דברי התחנונים נראה כאילו נגעו ללבו. אך הוא נמלך בדעתו, אומר שאסור ומוסיף, כי יכול האסיר לכתוב בקשה ואם הממונים יאשרו, הוא יקבל את חפציו בתאו.

בהיותו בחדר המפקד, ראה הרבי לוח על הקיר ועליו פירוט תקנות בית הסוהר. היה כתוב שם, בין השאר, כי עציר רשאי לכתוב את בקשותיו אל הממונים גם באמצעות מברק, בתנאי שיציין, שהוצאות שיגור המברק ינוכו מכספו המופקד במשרד הכלא. הרבי ביקש איפוא שיתנו לו להגיש את בקשתו במברק. המפקד הנדהם, שראה כי הרבי יודע את חוקי השפולארקי, הרשה לו את הדבר והרבי כתב שלושה מברקים: אחד לתובע הכללי, אחד למנהל הכלא ואחד לחוקר נחמנסון. במברקים הללו דרש הרבי שייקיימו את ההבטחה שניתנה לו ויורו למפקד האגף השישי שיתן לו את תפיליו תיכף ומיד. לפי דרישת הרבי אף נאלץ מפקד מאגף לקיים חוק נוסף ולתת לו קבלה על שלושת המברקים ששלח.

בכך תמו הרפתקאות הרבי ומסכת יסוריו במה שתואר על ידו כ"מסכת גהינום, מדור שלישי" והוא הובל לתא הכלא מס' 160, תוך שהוא שומע את גידופיו של פטיה המלווה, המקלל עולם ומלואו.

בתא שבו שוכן הרבי, היתה מיטת ברזל אחת קבועה בקיר, שולחן ברזל לא גדול, מחובר אף הוא לקיר, צינור מים, כלי לעשיית צרכים, נורה חשמלית דולקת וצינור של ההסקה המרכזית, העוברת בתאים, כדי לחממם.

בתא היו בעת כניסת הרבי עוד שלושה אסירים, שני יהודים ורוסי. הללו קיבלו את פני הרבי בכבוד רב והצטופפו, כדי לפנות לו מקום. שבור בגופו אחרי ליל התלאות המפרך, אך איתן ברוחו, המשיך הרבי לדרוש באחת: הבו לי את התפילין שלי, כפי שהובטח.

סוהר שהסתובב בחוץ, ניגש אל הדלת וכדי "לנחם" את העצירים ולהרגיע את רוחם, סיפר להם כי "130 איש הוצאו הלילה להורג בירייה, במרתף". הרבי מספר בזכרונותיו, כי אי-אפשר היה לדעת אם נכונה השמועה אם לאו ואם הוא רק חלק מאותה מערכת הפחדה, איומים וטרור, המלווים את העצירים בשפולארקי, מרגע בואם בין כתליו. איך שלא יהיה, על עצירים רבים נפלה אימת מוות והדבר נוצל בחקירותיהם ובסחיטת "הודאות" מפיהם, לפי מיטב המסורת של הג.פ.או. כאשר עציר דפק בדלת וביקש קצת מים חמים, השיב לו הסוהר "עדין-הנפש" בשלילה, באומרו כי מיותר לפטם את גופו, כאשר בין כה וכה יוצא להורג בקרוב.

די היה בכך, כדי לשבור את רוחו של הגיבור הגדול ביותר. אולם הרבי לא התפעל מהדיבורים הללו, אלא קרא לסוהר ותבע לקבל את התפילין שלו. בנוסף לכך הודיע כי הוא חולה ופצוע ודרוש לו רופא באופן דחוף ביותר.
הסוהר השיב כי רופא יבוא רק ביום ב' הבא ועליו לחכות עד אז. ובאשר לתפילין, הוא השיב בגסות: "שכח מזה, כאן לא תקבל את מבוקשך!"

אם כך – אמר הרבי בתקיפות – אני מכריז בזה על שביתת רעב. כל אוכל, או מים לא יבואו אל פי, עד שתתנו לי את התפילין שלי. האנשים האלה, היושבים פה בתא יחד אתי, יהיו עדים לכך שאני שובת רעב – הכריז הרבי.