חיוּת באלול

חג החסידים

השבוע – ביום שני – חוגגים החסידים ומקורביהם את יום הבהיר – ח"י באלול.

ח"י אלול הוא יום הולדתו של הבעל שם טוב (בקיצור הבעש"ט) – מיסד החסידות הכללית, כמו כן בח"י אלול ה'תצ"ד (1733) נתגלה הבעש"ט לפי הוראת מורו 'אחיה השילוני' ובכך התגלתה לעולם החסידות הכללית.

לאחר מכן בח"י אלול תק"ה (1744) נולד האדמו"ר הזקן מייסד חסידות חב"ד שהוא כידוע ממשיך דרכו של הבעש"ט.

המלך בשדה

האדמו"ר הזקן נהג להמשיל את ימי אלול לסיפור הבא:

פעם היה מלך גדול וחכם, שממלכתו הייתה פרושה על מדינה רחבת ידיים. הוא היה מלך טוב, ורב חסד לאזרחי ממלכתו ורצה תמיד לשפר את איכות חייהם ולספק להם את צרכיהם.

והנה החליט המלך שהוא עושה מעשה והחליט לפרסם  מודעה בזו הלשון: "כל אזרח במדינה רשאי לבוא אלי לארמוני בכל עת שירצה ולבקש את בקשתו".

המלך חשב שאזרחים רבים יראו מודעה זו וינהרו לכיוון הארמון כדי לשטוח את בקשותיהם. אולם לא כן היה. התפלא המלך על כך מאוד אולם לאחר מחשבה שניה הבין, שלמרות ההקלות שנתן בכל-זאת בני העם הפשוט מתקשים להגיע לארמון, רוב העם גרים מחוץ לעיר הבירה ואלה קשה להם להגיע עד לארמון בכדי לשטוח את בקשותיהם.

החליט המלך לצאת אל העם, בלוויית שריו ועבדיו.

הוא יצא למסע על פני המדינה. במהלך המסע הוא ביקר בכל עיר וכפר וכך הגיעו לאוזניו בקשותיהם של אזרחי המדינה.

בכל מקום ומקום, שאליו הגיע המלך עם פמלייתו, התקבלו בתרועות שמחה, בחום ובאהבה.

בהזדמנות זו כל אחד שניגש למלך קיבל את מבוקשו; מי שהיה צריך הקלה במיסים – נענה. מי שרצה עזרה מהמלך – נענה גם הוא וכן הלאה.

מאז נהג המלך בכל שנה ושנה, לעזוב את ארמונו למשך ארבעים יום ולצאת אל העם, אזרחי ממלכתו.

כולם ידעו שבימי סגולה אלו אפשר להשיג אצל המלך הכל, צריך רק לגשת אל המלך ולשטוח את הבקשה.

כך גם בימי חודש אלול הקדוש-ברוך-הוא קרוב אלינו מאוד, בימים אלו מאירים י"ג מידות הרחמים (שפע גדול מלמעלה) כדי שאנו נספוג שפע גדול זה עלינו להתקרב אל ה', וה' יקבל אותנו בשמחה.

הרבי יוסף יצחק זצ"ל (האדמו"ר השישי לשושלת חב"ד) אמר בשם זקני החסידים שח"י אלול פירושו, שהוא נותן חיות באלול (ח"י = חיות). שכן מהותו של חודש אלול הוא לתקן את מה שעשינו בשנה החולפת כדי לזכות לשנה חדשה, טובה ומתוקה. וענינו של חודש אלול היא להכניס חיות בעבודת התשובה של חודש אלול.

חיות = שמחה. ולכן מובן שעבודת ה' בגלל היותה קשורה לח"י אלול היא צריכה להיות דווקא על-ידי שמחה.

אולם לא מובן. הרי העבודה של חודש אלול היא עבודת התשובה (הכוללת חרטה על העבר וקבלה עתיד) שמשמעותה מרירות שהיא היפך הגמור משמחה. אם-כן כיצד מסתדרים הדברים?

הדברים יובנו כך:

כל מצווה שיהודי עושה צריכה להיות בשמחה כי הוא שמח לקיים את רצון הבורא. ומשום שהתשובה גם היא מצווה – צריכה גם מצווה זו להיעשות בשמחה רבה.

וכך גם מסביר האדמו"ר הזקן בספר התניא: שבנפש האדם יכולים בו בזמן להיות שני רגשות הפכיים:מרירות ושמחה.

בזמן שהנפש הבהמית (=הצד הרגשי באדם הגורם לו לעשות דברים שלילים) במצב של מרירות, כלומר היצר הרע נמצא במצב של שבירה. היהודי צריך לעבוד על עצמו להיות בשמחה, על כך שהנפש האלוקית (=הצד הרגשי באדם הגורם לו לעשות דברים חיוביים) שבו שבה אל מקורה ומתחזקת בביטחונה בהשם.

חשבון נפש חסידי

אצל החסידים מקובל לומר שבין ח"י אלול לראש השנה ישנם 12 ימים, כמניין חודשי השנה. ובחודש אלול, שהוא חודש חשבון הנפש עושים ב-12 ימים אלו חשבון נפש על כל חודש וחודש בשנה; "יום לחודש יום לחודש".

באלול יש לעשות חשבון נפש על קיום כל תרי"ג המצוות, אולם חשבון הנפש מח"י אלול צריך להיות  דווקא בקשר לתורת החסידות ולפנימיות התורה.

כיצד נעשה חשבון נפש? נוסיף בלימוד תורת החסידות, נחשוב האם אנו מתנהגים לפי תורת החסידות? ואיך אנו יכולים להשפיע על סביבתנו הקרובה באור תורת החסידות.