היה זה באותם ימים גורליים, שבהם לחמה בריטניה ב"דם דמעות ויזע" כדי להדוף את נסיונותיו של היטלר לשבור את ההתנגדות ולפלוש לאיים הבריטיים. להקים גדולים של מפציצים גרמניים טסו לילה לילה בשמי בריטניה וזרעו הרס וחורבן בהפציצם ערים וכפרים. ילדים ונשים פונו מהמקומות המסוכנים אל חלקי הארץ הפנימיים יותר. אולם גם לכאן הצליחו כלי המשחית הגרמניים להגיע ולא היה מנוס מהם. להלן סיפורו של ילד, שלמד באותם ימים ב"חדר", על חוויותיו מימי ה"בליץ קריג"
"הייתי אחד מני הילדים היהודיים הרבים, שפונו למקום מבטחים בימי ההפצצות. למדנו ב"חדר", שסידרו לנו בבית הכנסת הגדול של העיר. בית הכנסת היה בבנין חדש, שנבנה לפני זמן לא רב על שטח רחב ידים. על אותו מגרש עצמו, בפינה, עמד בנין ישן בן שתי קומות. בקומה העליונה היה בית המדרש, שבו התפללו היהודים במשך כל ימי השבוע, פרט לשבתות וחגים, שבהם התפללו בבית הכנסת הגדול.
בקומה התחתונה היו הכיתות השונות של ה"חדר" שלנו. במרתף של הבנין היה המקלט, שאליו ירדנו בשעת אזעקה.
הנה התקרב חג החנוכה, חג האורות העליז, אולם אנו הוזהרנו באזהרה חמורה, כי שומה עלינו להזהר, ששום זיק של אור לא יסתנן החוצה, היה לנו עצוב על הלב, יען כי בגלל הגרמנים הארורים לא נוכל לשים את נרות החנוכה בחלון, כמקובל. החלונות היו מכוסים בניר שחור לצרכי האפלה. בכל זאת ברכנו כמובן על הנרות וקיווינו בכל לב, שנס החנוכה יחזור על עצמו והאוייב הגרמני ינחל מפלה ניצחת, ממש כמו אנטיוכוס הרשע בשעתו.
בנר החמישי התאספו כל תלמידי ה"חדר" בבית הכנסת הגדול והתכוננו להדליק את הנרות ולבלות את הערב במסיבת חנוכה עליזה. אולם, כאילו כדי להכעיס, נשמעה מיד יללת צופרי האזעקה, שבישרה התקפה אוירית. אנו כבר היינו מתורגלים היטב למקרים שכאלה. מבלי להראות כל סימן של פחד, הסתדרנו בשורה והלכנו לבית המדרש, אשר שם היו מדרגות שהובילו אל המקלט. אולם הפעם עוד טרם הצלחנו להגיע אל הבנין הישן, וה"תזמורת" החלה להרעיש אוזנים. זמזום המטוסים נשמע מקרוב וה"מומחים" שבינינו ניסו לנחש, לפי רעש מנועי המטוסים, אלו הם "שלנו" ואלו של האוייב הגרמני. וכאשר נשמעו קולות וברקים של פצצות נופלות, ניסו אותם "מומחים" לנחש איזה קול שייך לפצצה שהתפוצצה, איזה לקיר שהתמוטט ואיזה היה הד לצרור יריות של תותחי הנ"מ (נגד מטוסים) שלנו. הויכוח שבין ה"מומחים" לא עניין אותי ביותר, אך ניתנת האמת להאמר, כי הוא עזר להעביר את הזמן ולהפיג את המתיחות.
המרחק שבין בית הכנסת הגדול ובין בית המדרש הישן לא היה רב ואפשר היה לעשותו ברגע אחד. אולם רגע זה נראה לנו עתה כמו הנצח בכבודו ובעצמו. סוף סוף הגענו וירדנו במדרגות ותפשנו את מקומותינו במקלט, כפי שרגילים היינו לעשות זאת פעמים רבות בעבר. המלמד שלנו קרא את שמותינו מרשימה, לוודא שכולנו נמצאים ולאחר מכן למד אותנו שיר חנוכה, דווקא שרנו בקול רם, כאילו רצינו שהגרמנים ישמעו ויתפוצצו,
"ועתה ילדים נדליק נרות חנוכה ונמשיך את המסיבה, אותה הפסקנו כבית הכנסת" – אמר המלמד, אך מיד נזכר שאת נרות החנוכה השארנו בבית הכנסת.
הדבר חרה לנו מאד, אולם לא היה מה לעשות. "אם אין אתרוג – לא מברכים עליו ואם אין נרות חנוכה – אין מדליקים. וה' יתברך יקבל את המחשבה הטובה שלנו לקיום מצוות הדלקת נרות, כאילו קיימנוה בפועל" – אמר המלמד.
אשר לי, הרי שנתעורר אצלי רצון חזק ללכת לבית הכנסת ולהביא את נרות החנוכה. דבר זה היה כרוך בסכנה גדולה, אולם בכל זאת רציתי ללכת ולהביא. השאלה רק היתה, אם כדאי לי לבקש רשות מהמלמד – והוא ודאי לא ירשה לי – או לחמוק החוצה, מבלי שאיש ישים לב לכך. בסוף החלטתי לעשות את הצעד המסוכן על אחריותי בלבד ומבלי לשאול אף אחד. נזכרתי במה שאמרו חז"ל, כי ""שליחי מצווה אינם ניזוקים" ומבלי לאבד רגע של זמן, חמקתי החוצה ועליתי במדריגות.
כאשר פתחתי בזהירות את הדלת החיצונית, הסתכלתי החוצה אל תוך החשכה. בשמים הכהים הסתובבו אלומות אור של זרקורים גדולים, שהצטלבו תכופות בתורם אחרי מטוסי האויב. ברגע זה היה דוקא שקט בחוץ ואני נצלתי את ההזדמנות ועברתי בריצה את הדשא, שבין שני הבנינים. מיד נכנסתי לבית הכנסת החשוך וגיששתי את דרכי אל הבימה, ששם עמדה החנוכיה הגדולה ולידה נרות החנוכה. נטלתי את החנוכיה ביד אחת ואת הנרות ביד השניה והתחלתי לחזור על עקבותי, אולם עד שהגעתי אל הדלת, השתנה המצב בחוץ מן הקצה אל הקצה. כל הענין לא לקח אלא דקות ספורות בלבד, אולם עתה נשמעו פיצוצים מקרוב ומרחוק והשמים היו אדומים מלהבות, שעלו מבנינים אחדים, שנפגעו לא הרחק מבית הכנסת הגדול. באופן אינסטיקטיבי נכנסתי שוב לבית הכנסת.
"ובכן מה עושים עכשיו ?" – שאלתי את עצמי, כשליבי פועם בחזקה. פחד גדול נפל עלי וכל גבורתי הקודמת היתה עתה כלא היתה. אולם מיד נזכרתי, כי הרי חנוכה היום ושאלתי את עצמי מה היה יהודה המכבי עושה במקרה כזה ? האם היה משהו מונע בעדו מלעשות את המצווה ? והרי גם אני רוצה לא יותר, אלא להביא את הנרות, כדי שנוכל לקיים את מצוות הדלקת נרות חנוכה !
מחשבות אלו עודדו אותי ונסכו בי אומץ. החלטתי לעבור את הדרך בריצה ולהגיע אל חברי שבמקלט. רצתי, איפוא, כחץ מקשת וכמעט שהייתי כבר ליד הכניסה לבנין הישן, כאשר ראיתי, פצצת תבערה נופלת על הגג השטוח של בית הכנסת הגדול.
רבונו של עולם, מה עושים עכשיו?" – קראתי כשכולי מיואש, נרעש ונפחד מהמראה שנגלה לנגד עיני. ידעתי, כי בקרבת מקום חייב להיות איש הג"א, שמתפקידו לטפל בדברים מסוג זה. אבל מי יודע, אם הוא יבחין בעוד מועד בפצצה שנפלה על הגג ואם הוא לא יהיה עסוק בכיבוי שריפות במקום אחר? ובינתיים עלול בית הכנסת שלנו לעלות בעשן.
אני גם ידעתי מה צריך לעשות במקרה כזה וכיצד יש לטפל בפצצת תבערה מסוג זה. שמעתי לא אחת את ההוראות המפורטות, שניתנו בנושא זה ברדיו ובימים שקטים יותר נהגנו אנו, הילדים, לשחק לא אחת במשחק כיבוי אש, כאילו שאנחנו אנשי הג"א מבוגרים.
לא היה לי זמן רב כדי לאבד, כי כל רגע היה יקר ועלול היה להיות גורלי. מיד הנחתי את החנוכיה והנרות שהיו בידי על הדשא ורצתי אל בית הכנסת. ליד אחד הקירות עמד סולם, במיוחד למטרה זו, כפי שהיה הנוהג בימים ההם. חיש מהר טפסתי על הגג ומיד הבחנתי בפצצת התבערה שהתחילה להתלקח. באחת הפינות שעל הגג עמד דלי מלא מים עם משאבת רגל וצינור גומי. הכנסתי את הצינור לתוך הדלי, לחצתי על משאבת הרגל ובזהירות רבה התזתי מים סביב הפצצה ועליה, עד שראיתי שהיא כבתה כליל.
לשון אש שעלתה מאחד הגגות הסמוכים, האירה לרגע את גג בית הכנסת. לאורה הבחנתי בצילו של איש הג"א, הנאבק עם פיצצת תבערה בצד השני של גג בית הכנסת. הייתי בטוח, שאם יראה אותי, יצעק עלי האיש, על עצם המצאותי במקום הזה. לא היה לי כל חשק להתווכח אתו ועל כן רצתי אל הסולם וירדתי למטה. את הדרך בחזרה עשיתי שוב בריצה והבהק של אש האיר לי את המקום, ששם הנחתי את החנוכיה ואת הנרות. תפסתי אותם בידי ובקפיצה גדולה אחת הייתי כבר ליד דלת הכניסה של בית המדרש הישן. בפותחי את הדלת, כמעט נפלתי לזרועותיו של המלמד שלי, שעמד שם יחד עם אחדים מהחברים שלי.
