את ה"בלוג השבועי" הנוכחי אני כותב מחוץ לגבולות המדינה, מ"אי שם" בלוצרן שבשוויץ, זאת לאחר שהוזמנתי על ידי ידידי, שליח חב"ד במרכז שוויץ, לשמש כנואם אורח באירוע "שבת קהילתית" לחברי קהילה הישראלית במרכז שוויץ.
קשה להעלות על הדעת ניגוד קיצוני יותר ומעבר חד יותר מהמעבר שבין האווירה השוררת אצלנו בישראל לאווירה השוררת כאן בשוויץ. השרב והלחות, הצפיפות העירונית והפקקים האינסופיים בתל אביב, מלווים בצפירות אזעקה של תרגיל העורף וסריקות משטרתיות אחרי חשודים כמחבלים, מהווים ניגוד מושלם לשקט הקריר, הנופים והמרחבים המדהימים, הרוגע, הנימוס והדייקנות השוויצרית המפורסמת.
אבל עם כל הכבוד, כששאלתי את עצמי האם הייתי רוצה לעבור ולגור במקום שכזה ולבלות בו את שארית חיי? התשובה הייתה ברורה ונחרצת: ממש לא! זה פשוט משעמם. זה לא סתם משעמם, אפשר ממש למות משעמום.
אני חושב שרובנו ככולנו זקוקים לאדרנלין הזה שהאווירה הישראלית מספקת לנו, האתגרים הבלתי פוסקים, התהפוכות המשברים, ההתמודדויות,"זה מה שעושה לנו את זה", בלי כל זה הכל היה פשוט חסר טעם.
מסתבר שאת התובנה הזו ירשנו ממישהו. ולא סתם מישהו, אלא מאותו אחד שברא אותנו בדמותו כצלמו.
שכן גם הקב"ה בודאי יכול היה לברוא עולם "שוויצרי" המורכב כלו מצדיקים, עולם נטול יצרים רעים ותאוות רעות. אך למרות זאת משום מה בחר שלא לעשות כך, אלא לברוא את העולם המורכב והמסובך ומלא ההתמודדויות הכל כך מוכר לנו.
מדוע? כך מסביר זאת בעל התניא (בעיבודים ושינויים קלים):
"כמו שבמטעמים גשמיים יש שני מיני מעדנים, אחד ממאכלים ערבים ומתוקים. והשני מדברים חריפים או חמוצים רק שהם מתובלים ומתוקנים היטב עד שנעשו מעדנים להשיב הנפש.
כך ישנם שני מיני נחת רוח לפני הקב"ה: אחד מהכרעת היצר הרע לגמרי, שזוהי דרגת הצדיקים. והשנייה, מהמלחמה התמידית והבלתי מוכרעת נגד היצר הרע שזוהי דרגת האדם הממוצע. וזהו פרוש הכתוב "ועשה לי מטעמים כאשר אהבתי" מטעמים לשון רבים, כלומר שני מיני נחת רוח.
ולכן אל יפול לב אדם עליו, ולא ירע לבבו מאד גם אם יהיה כן כל ימיו במלחמה זו – מלחמת היצר. כי אולי לכך נברא וזאת עבודתו לכוף את יצרו הרע תמיד".
אז בסופו של דבר זה הכל עניין של טעם: מתיקות שוויצרית או פיקנטיות ישראלית.
המתוק אמנם טעים, אבל לא לאורך זמן. טעם פיקנטי לעומת זאת מפתיע ומתחדש תמיד.
אני בוחר בפיקנטי…
|
הרב מנחם גערליצקי |
|
