זה היה בערב ראש-חודש תמוז האחרון לחייו של החסיד ר' נפתלי-צבי גולדברג, שעלה מרייצפרט שבהונגריה והתיישב בארץ-ישראל. ר' נפתלי-צבי חש כי נותרו לו ימים לא-רבים בעולם הזה, והוא קרא לנכדו, שלמה-זלמן גולדברג, שהיה אז בחור צעיר.
"האם ידוע לך, נכדי היקר, מהו 'תמוז'?", שאל את שלמה-זלמן. הנכד שתק והסבא המשיך מיד ואמר: "תמוז הוא ראשי תיבות זמני תשובה ממשמשים ובאים. צריכים אפוא לעשות תשובה. ומכיוון שאני מרגיש שקיצי קרב ובא, רצוני לספר לך סיפור שאירע לפני שנים רבות ושעד היום שמרתי אותו בסוד. אך עתה, קודם לכתי לעולם שכולו טוב, אני רוצה לספרו לך, כדי שתעבירהו הלאה, לדורות הבאים:
"שנים נהגתי להקדיש את החודשים אלול ותשרי לעבודת הבורא. בתקופה זו הייתי עוזב את ביתי, מתנתק מכל הבלי העולם, ויושב בציון רבי שמעון בר-יוחאי במירון. שם הייתי עוסק בתורה ובתפילה.
"שנה אחת ישבתי במירון, עטוף טלית ומעוטר בתפילין, ולמדתי תורה בחברותא, באולם הגדול שבין קבר רשב"י לקבר בנו, רבי אלעזר. מכיוון שבאותה שעה היינו שם לבדנו, נעלנו את הדלתות, כדי להימנע מביקורים של טיפוסים מפוקפקים ששוטטו באזור.
"בישבנו כך, שקועים עמוק בלימוד, קלטו אוזנינו רחש מלמעלה. הגבהנו את עינינו ולתדהמתנו ראינו שני בדואים משתלשלים פנימה מבעד האשנב שבתקרת הציון. השניים היו חמושים בחרבות ונעלו מגפיים בעלי סוליות ברזל מחודדות. דיי היה להביט בהם כדי לחוש פחד-מוות.
"הבנו מיד את הסכנה האורבת לנו. חזותם של הבדואים והדרך שבה חדרו לתוך הציון הקדוש לא הותירו ספק בדבר כוונותיהם הרעות. לברוח לא יכולנו, כי הם היו משיגים אותנו. לצעוק היה גם-כן מעשה חסר תועלת, כי איש לא היה שומע אותנו. זה היה עניין של דקה או שתיים עד שיגיעו אלינו. ראשנו קדח בחיפוש אחר מוצא הצלה.
"לאחר ששקלתי את הדברים פניתי לחברי ואמרתי: 'מה שיהיה איתנו, יהיה. אנחנו נתונים בידיו של הקב"ה והוא שיגזור את גורלנו. אך לכל-הפחות נציל את התפילין שלנו מידיהם הטמאות של השניים'.
"באחת הפינות היו גחלים כבויות, שעליהן נהגנו לבשל את ארוחותינו. הסרנו מיד את התפילין מעלינו וטמנו אותן בין הגחלים.
"מיד לאחר מכן הצטנפנו לנו כל אחד בפינה אחרת, והתחלנו לומר וידוי ולקרוא קריאת-שמע, מתוך כוונה גדולה. מבלי משים נפלטה מפי אנחה כבדה, כשחשבתי על מה שצפוי לנו בעוד זמן קצר. קשה היה לי להשלים עם העובדה שאסון כזה יפקוד אותנו דווקא בהיותנו במקום הקדוש הזה, בצל התנא האלוקי רשב"י.
"בעודי חושב את מחשבותיי ושפתיי מוסיפות לשאת תפילה נרגשת, חשתי כאילו שתי ידיים איתנות אוחזות במותניי ומרימות אותי ממקומי. את השניות הבאות לא אזכור, אך כעבור רגע מצאתי את עצמי עומד על גבעה שהשקיפה אל קבר רשב"י. לצידי עמד גם חברי.
"דקות אחדות עמדנו שם שותקים ומביטים איש ברעהו, נתונים לרושם הפחד העמוק מהסכנה שנשקפה לנו, מתקשים לעכל את הנס שהתחולל. ידענו שניצלנו בזכות רשב"י, שפעל ישועות בחייו ולא-פחות מכך – לאחר הסתלקותו.
"כעבור כמה רגעים, כשהתאוששנו מעט, מיהרנו אל הכפר הסמוך, שליד קבר רבי יוחנן הסנדלר. בכפר התגוררו ערבים שהתיידדו איתנו, כשהיינו קונים אצלם מצרכי מזון. סיפרנו להם את שאירע לנו.
"הערבים מיהרו להתאסף לחבורה, ויצאו לעבר הקבר, כדי לנסות ללכוד את שני הבדואים, שפרצו כך לתוך מקום קדוש וביקשו להתנכל לנו. אך עד שהגיעו אל הקבר נעלמו עקבות השניים".
ר' נפתלי-צבי סיים את סיפורו לנכדו והוסיף:
"מיד לאחר המעשה החלטנו, אני וחברי, לשמור עליו בסוד, כדי ששמנו לא ייקשר בסיפורי אותות ומופתים וכדי שלא ייזקפו לזכותנו כוחות וסגולות שאין בנו. ואולם כעת אני חש חובה לספר את הסיפור הזה, כדי שהכול יידעו את קדושתו של ציון רשב"י".
פחות משבוע לאחר מכן, בו' בתמוז, נפטר ר' נפתלי-צבי בירושלים ונקבר בהר הזיתים. על מצבתו חרותות השורות הבאות: "פה נטמן הרב החסיד המופלג, שקדן על התורה והעבודה וירא אלוקים, ר' נפתלי-צבי בן הגאון החסיד המפורסם איש אלוקים קדוש, מורנו הרב ר' זאב-וולף, אב בית-דין קהילת רייצפרט באונגרין ותלמיד הרב הקדוש רבי יצחק-אייזיק מקאליב, ומנוחתו-כבוד בצפת".
(תורגם ועובד ע"י צעירי חב"ד מתוך 'די ברכה אין שטוב', היוצא-לאור על-ידי מוסדות סטולין-קרלין)
