אני מוכרח לספר לכם על נס חנוכה הפרטי שלי, הסכיתו ושמעו…
היה זה באותם ימים גורליים, ימי ה'בליץ קריג', בהם לחמה בריטניה בדם, בדמעות וביזע, כדי להדוף את נסיונותיו של היטלר, לפלוש לאיים הבריטיים. להקות של מפציצים גרמנים טסו בשמי בריטניה וזרעו הרס וחורבן, בהפציצם ערים וכפרים. ילדים ונשים פונו ממקומות מסוכנים אל חלקי הארץ הפנימיים יותר, אולם גם לכאן הצליחו כלי המשחית הגרמניים להגיע ולא היה כל מנוס מהם.
הייתי אחד מתוך ילדים יהודים רבים שפונו למקום מבטחים, עד יעבור זעם. ה'חדר' שלנו התמקם בקומה התחתונה בבית-הכנסת הגדול והחדש של העיר, שנבנה לפני זמן לא רב על שטח רחב-ידיים ומוקף דשא רך. בסמוך, עמד בנין ישן בן שתי קומות. בקומה העליונה היה בית-מדרש, שבו התפללו היהודים במשך כל ימות השבוע, פרט לשבתות וחגים, בהם התפללו בבית-הכנסת הגדול והחדש. במרתף של הבנין הישן היה מקלט, ששימש אותנו בשעת האזעקה.
היה זה בליל נר חמישי של חנוכה. כל תלמידי ה'חדר' התאספו בבית הכנסת והתכוננו להדלקת הנר ולאחריו תכננו מסיבת-חנוכה עליזה. אולם, בדיוק אז, נשמעה יללת צופרי האזעקה, שבישרה התקפה אווירית!
אנו, הילדים, תורגלנו היטב למצבים כאלה. מבלי להראות כל סימן של פחד, הסתדרנו בשורה עורפית וצעדנו היישר לבית-המדרש הישן, בו היו מדרגות, שהובילו אל המקלט.
היינו עדיין בדרך לבנין הישן, כשה'תזמורת' החלה. זמזום המטוסים נשמע קרוב יותר ויותר והחריש את אוזנינו. המומחים שבינינו ניסו לנחש, לפי רעש מנועי המטוסים, אלו הם 'שלנו' ואלו הם של האוייב הגרמני. וכאשר נשמעו קולות וברקים של פצצות נופלות, ניסו אותם מומחים לנחש איזה קול שייך לפצצה, איזה לקיר שהתמוטט ואיזה מהם היה הד לצרור יריות של תותחים נגד-מטוסים שלנו. הויכוח בין המומחים לא עניין אותי במיוחד, אך לאמיתו של דבר, הוא עזר לי להעביר את הזמן ולהפיג את המתיחות.
המרחק בין בית-הכנסת הגדול והחדש לבית-המדרש הישן לא היה רב ואפשר לעשותו ברגע אחד, אולם עתה, רגע זה נדמה היה לנו כנצח. סוף סוף הגענו, ירדנו במדרגות ותפשנו את מקומותינו במקלט, כהרגלינו. המורה שלנו הקריא את שמותינו מתוך רשימה, כדי לוודא שכולנו נמצאים.
כעת יכולנו להתחיל במסיבת-חנוכה כמתוכנן, כשברקע נשמעים קולות נפץ אדירים. המורה הציע שנשיר שיר, ומיד פצחנו בשירת "מה עוז צור ישועתי" ולאחריו שירי חנוכה אחרים. שרנו דווקא בקול רם, כאילו רצינו שהגרמנים ישמעו אותנו ויתפוצצו.
"עתה, ילדים, נדליק נרות חנוכה ואחר נמשיך את המסיבה, שהפסקנו בבית הכנסת, אמר המורה, אך לאחר הרהור קל הוסיף, "או, לא, אני חושש שלא נוכל לעשות זאת. אין לנו כאן אף לא נר אחד, שכחנו את החנוכיה והנרות בבית-הכנסת, סיים בעצב.
לפתע, נתעורר בליבי רצון עז ללכת לבית-הכנסת ולהביא את החנוכיה והנרות, ברור שדבר זה כרוך בסכנת חיים, אבל לא יכולתי לוותר. רק השאלה היא, האם כדאי לבקש רשות מהמורה, והוא וודאי לא ירשה לי, או לחמוק החוצה, מבלי שאיש ישים-לב לכך… לבסוף החלטתי לעשות את הצעד המסוכן על אחריותי הבלעדית ומבלי לשאול איש, שהרי כבר אמרו חכמינו ז"ל, 'שליחי מצוה אינם ניזוקים'.
כאשר פתחתי בזהירות את הדלת החיצונית, הסתכלתי החוצה אל החשכה. בשמים הכהים הסתובבו אלומות אור של זרקורים גדולים, שהצטלבו זה בזה בתורם אחר מטוסי האוייב. ברגעים אלה, שרר שקט בחוץ ואני ניצלתי את ההזדמנות ובריצה מהירה דילגתי מעל הדשא המפריד בין שני הבנינים. מיד נכנסתי לבית-הכנסת החשוך וגיששתי את דרכי אל הבימה, שם עמדה החנוכיה ועל-ידה, קופסת נרות חנוכה. נטלתי את החנוכיה ביד אחת ואת קופסת הנרות ביד השניה והתחלתי לשוב על עקבותי אל המקלט… כל הענין לא ארך אלא דקות ספורות בלבד, אולם עד שהגעתי אל הדלת, השתנה המצב בחוץ מן הקצה אל הקצה. עתה נשמעו פיצוצים מקרוב ומרחוק והשמים היו אדומים מלהבות, שעלו מבנינים אחדים שנפגעו, לא הרחק מבית-הכנסת הגדול. מבלי לחשוב פעמיים, נכנסתי בחזרה לבית-הכנסת. ליבי פעם בחוזקה, פחד גדול נפל עלי וכל גבורתי נעלמה כלא היתה. 'מה עושים עכשיו? מה יהודה המכבי היה עושה במקומי?' – שאלתי את עצמי. 'הרי הוא לא היה מוותר על קיום מצות ה', אז מדוע שאני יהיה שונה ממנו!' ולפני שהספקתי לחשוב, מה עלול לקרות לי… רצתי בדרכי אל המקלט.
בעודי חוצה את הדשא המפריד בין בית-הכנסת למקלט, ראיתי, פצצת תבערה נופלת על הגג השטוח של בית-הכנסת. 'ריבונו של עולם, מה אעשה עכשיו?' ידעתי, כי בקרבת מקום חייב להיות איש הג"א (הגנה אזרחית), שבתפקידו לטפל במקרים מסוג זה. אבל, מי יודע, אם הוא יבחין בעוד מועד בפצצה שנפלה על הגג ואם הוא לא יהיה עסוק בכיבוי שריפות במקום אחר? ובנתיים עלול בית-הכנסת לעלות באש. החלטתי לטפל בכיבוי הפצצה בעצמי. שמעתי, לא אחת, את ההוראות המפורטות, שניתנו למקרה כמו זה, ברדיו. ובימים שקטים יותר, נהגנו אנו, הילדים, לשחק במשחק כיבוי אש, בתפקיד אנשי הג"א מבוגרים.
הנחתי בזריזות את החנוכיה והנרות, שהיו בידיי, על הדשא ורצתי לעבר בית-הכנסת. ליד אחד הקירות עמד סולם, שהוכן במיוחד למאורעות כאלה. חיש מהר טיפסתי על הגג ומיד הבחנתי בפצצה, שהחלה להתלקח. באחד הפינות של הגג, עמד דלי מלא מים עם משאבת-רגל וצינור גומי. הכנסתי את הצינור לתוך הדלי, לחצתי על משאבת הרגל ובזהירות רבה התזתי מים סביב הפצצה ועליה, עד שכבתה האש לגמרי. לשון-אש, שעלתה מהגג הסמוך, האירה לרגע את גג בית-הכנסת. לאורה הבחנתי בצילו של איש הג"א, הנאבק עם פצצה בצדו השני של גג בית-הכנסת. חששתי, שאם יראה אותי האיש, וודאי יכעס עלי ויצעק על עצם נוכחותי במקום. לכן, רצתי אל הסולם וירדתי במהירות למטה.
את הדרך חזרה למקלט, עשיתי שוב בריצה והבזק של אור האיר את המקום, בו הינחתי את החנוכיה והנרות. תפסתי אותם בידיי ובקפיצה אחת גדולה כבר הייתי בסמוך לדלת הכניסה של בית-המדרש הישן. כשפתחתי את הדלת, כמעט נפלתי לזרועותיו של המורה, שעמד שם יחד עם כמה מחבריי.
שמחתם היתה רבה, כשראו אותי בריא ושלם. הם סיפרו לי, שכאשר הבחינו בהעדרי, מיד התחילו לחפש אותי בבית-המדרש ובחדר המדרגות, ומשעבר זמן מה ולא מצאו אותי, היו מודאגים מאוד וכבר ניגשו אל הדלת, כדי לנסות ולבדוק, מה קרה לי. עתה, משחזרתי ובידי החנוכיה והנרות, היתה השמחה גדולה מאוד והפכתי ל'יהודה המכבי' של ה'חדר'. על פצצת התבערה לא סיפרתי מאומה.
ירדנו כולנו למקלט והדלקנו נרות חנוכה. וכאשר אמרנו ברכת "שעשה ניסים לאבותינו", הרהרתי בניסים הפרטיים שלי, שהקב"ה עשה לי, כשיצאתי לשליחותי המסוכנת, וליבי היה מלא תפילה והודיה לה'.
למחרת בבוקר הגיע איש הג"א והחל לחקור ולברר, מי היה הילד, שכיבה את פצצת התבערה על גג בית-הכנסת? כך נתגלה סודי ונאלצתי ל'הודות' באשמה.
אני בטוח, כי כל אחד מחבריי, תלמידי ה'חדר', היה מוכן לקיים שליחות כזו ברצון, שהרי כולנו צאצאים למכבים הגיבורים, שמסרו את נפשם למען התורה והמצוות…
