איכר קיבל חמור בירושה. הוא נעזר בו לפרנסתו הקשה. אבל בחיים יש בורות, ויום אחד החמור נפל לבור.
קול נעירותיו הגיעו עד אוזני אדוניו. האיכר הביט אל מעמקי הבור והחליט לוותר על החמור, למרות שעד אותו יום, כל יום מחדש, הוא נעזר בו ממש, כדי להרחיב את שדותיו.
גם החמור הביט בעיניו. ובכל זאת, החליט האיכר לקבור את החמור בעודו בחייו. הוא הזעיק את כל שכניו שיבואו לעזור ולמלא בזבל את הבור.
אין טעם, הוא אמר להם, להשקיע בו יותר. הוא זקן מדי, נמצא חמור אחר. הביאו מגרפות, מעדרים, שקי זבל ושרירים, נקבור ביחד את כל החמורים.
ולא תאמינו, אבל כל האיכרים הסכימו בלי דיבורים.
החמור שנער לעזרה הרגיש מיותר ונורא. הוא פשוט השתתק ונדם. היה לו קשה להבין איך איש לא דיבר ולא קם. איך בכפר קטן כזה, וגם כל כך גדול, לא נמצא אדם אחד שיסרב בקול.
כפר שלם, בלי לחשוב פעמיים, במעדרים, מגרפות וגם בידיים, השליך זבל לבור. ורק אחרי שעה או שעתיים, העז האיכר לראות אם החמור כבר קבור ומת, והיה מופתע באמת.
לא רק שהחמור לא היה באבל, הוא ממש עמד על הזבל. ובעוד כל שכניו של האיכר המשיכו לזרוק זבל לבור האיכר התבונן בחמור…
ומה שהוא ראה היה באמת מפתיע. כל פעם שהוא ושכניו זרקו זבל לבור, כדי לקבור את החמור, החמור פשוט ניער את הזבל מעליו ונעמד עליו ברגליו.
וככה, לאט לאט, אותו חמור הגיע אל סף הבור. ובעודו מנער מגופו את הזבל ועומד מעליו על רגליו הוא הציל מבחירה את חייו.
לפעמים אנו נכנסים למצב של 'בוץ', אם זה בוץ של חוסר סיפוק ממקום עבודה או אי התאמה, קושי בזוגיות, יחסים בעייתיים עם ילד, מצב בריאותי לא תקין. אנו מנסים לתקן, והרע רק מתגבר יותר. היחסים שלנו עם הבוס מחמירים לרעה, הילד מותח את הגבולות וחומק מהמסגרת, ומזמן אנו לא מבינים מה אנו עוד עושים כזוג…
מגיע רגע שבו כל אותם דברים שניסינו עד כה כבר לא תופסים, יש מקום בו כל אלה לא עוזרים, אולי אף מתחילים להזיק. " טבעתי ביון מצולה ואין מעמד", אומר דוד המלך. 'יון מצולה' מוסבר במפרשים כבוץ טובעני. כמה שאתה יותר מנסה לצאת, אתה נכנס רק יותר עמוק. טביעה כפשוטה, בלי משל. המים השוטפים מכסים את האדם ללא טיפת אוויר לנשימה. ואין מעמד. אין יציאה מכאן. לא נותר אלא לעמוד על ה'זבל', לנער אותו מעלינו, להתנער מהבוץ, לא לנסות להשתכשך בו עוד ועוד, לא להילחם בו, לא לשקוע בו ולשחק בו, אלא להיחלץ ממנו ומכל חותמיו ולשנות כיוון.
נדמיין את עצמנו רגע יוצאים למסע טיפוס על הרים. והנה אנו מזהים משמאלנו הרים לבנים. אנו רצים לעבר ההרים, נאחזים בידיים על הזיזים שבדופן הגבעה, מונעים בכוח המטרה להגיע לפסגה. בעודנו נאחזים ומתאמצים, הזיזים מתפרקים והמון חול לבן מכסה את פנינו, אך אנו לא מוותרים ומנסים שוב להיאחז, אך הכל מתפרק. ואנחנו עדיין מסרבים להבין שבעצם זוהי אדמה גירית שהתקשתה עם הזמן וככל שניאחז בה היא תתפרק יותר. וזהו בדיוק המסר והריפוי לו אנו זקוקים לעתים- לדעת להניח, להרפות… משל זה ממחיש את האמרה: "כשדברים מתפרקים – לא נאחזים בהם, וכשנאחזים בהם הם מתפרקים". לאחוז בדברים שמתפרקים אומר להמשיך לנסות בדברים שאינם מביאים תועלת – דברים מתים. להיאחז בקרנות המזבח, מבלי להבין שכדי לטפס במעלה הדרך עלינו להניח לישן כדי לקדם את החדש…
'להניח', 'להרפות מבעיה' – מסר בעייתי?
תשאלו: 'להניח', 'להרפות' ..?- זה נשמע עוד מסר ברוח העידן המודרני, העכשווי, בדור האינסטנט והחיים הקלים, מדיף ריח של עולם בו תופס הכלל שמה שלא יהיה פשוט – פשוט לא יהיה, והרי מבעיה אי אפשר לברוח, ומה על 'שבע יפול צדיק וקם'?
הרי היום משחקים יותר מדי ב"שוברים את הכלים ולא משחקים", נדמה שיותר קל היום לפרק חבילות ולצאת לחיים חדשים. העידן המודרני מאיץ את מעמדנו כבני אדם אינדיווידואליים ודוחק את מעמדנו כבני זוג, כהורים וכאנשים בחברה. הקלות הבלתי ניתנת להבנה של פירוק חבילות, הופכת להיות נורמה חברתית, ואת מדברת על שינויים מרחיקי לכת ונטישת הקרב?
ובכן, אני מתייחסת לכל אותם מקרים בהם אנו יורים חיצים אך חוטאים במטרה, בהם אנו שותלים עוד ועוד זרעי כותנה באדמה לא מתאימה ולא מצמיחה ומאבדים חומר, זמן ועוד משאבים יקרים, בהם אנו משקיעים במניה אחת, גם כשמסומנות ירידות חדות… וממשיכים להפסיד בריבית דריבית, ועדיין אנו מסרבים להרפות, מסרבים לצאת מהמסלול, לעצור ולומר STOP ולבחור בדרך חדשה. האם אנו בורחים או בוחרים?
לשנות כיוון – הפחד 'מהלא-מוכר'
מי לא מכיר את הפחד משינויים? כמה מאתנו עדיין דבקים בישן והמוכר וקשה להם להיפרד מהרגלים ישנים? הפחד לעזוב את העבודה, הפחד לעזוב את הבית, הפחד לעזוב את המצב המוכר אך לא בהכרח טוב אליו התרגלנו, כל הפחדים האלה שמעכבים אותנו להתקדם הלאה בחיים שעוצרים אותנו מלקחת סיכונים.
לעיתים אנו מחליטים להישאר במקום עבודה שרע לנו בו רק כדי לא להישאר מחוסרי עבודה, או נשארים עם בן/בת זוג המאמללים את חיינו רק כדי לא להישאר לבד. אבל אנו לא שמים לב לזמן שעובר ולמצבור ההיתקעות שלנו ההולך וגדל בכל יום עד כי נדמה לנו שאין מוצא אחר אלא להתבוסס בחוסר שביעות הרצון שלנו מהמצב אליו הגענו.
למה אנחנו מתקשים לעזוב חיים כאלה, כשהלב שלנו בעצמו אומר לנו שאין בהם משהו לתת לנו? התשובה היא: פחד. פחד לעזוב את המוכר, את המושג. ברגע שנעזוב את החיים האלה, נדמה לנו שלא יהיו לנו חיים עוד. איך אני אסתדר בלי כל הדברים האלה? איפה אני אהיה כאן? מה יגשים אותי, במה אממש את עצמי?
פחד זה לא חייב לבוא בהכרח בגלל דברים שנראים יותר גדולים מאיתנו. הוא יכול להיות פחד מהלא-מוכר. ניקח בן כפר שלא ממש יודע מה זה חשמל, ונשים אותו בלב עיר מתקדמת ושוקקת. אנחנו יכולים לתאר לעצמנו את הפחד – פחד מכל ההמולה והטכנולוגיה שמקיפה אותו, ולו אין מושג מה בכלל הולך כאן. מהיכן יוצאים כל הקולות האלו, האורות המוזרים. למה הבניינים כל כך גבוהים, לאן טסות המכוניות מטרים ספורים לידו. אין לו מושג בכלל מה קורה כאן, ואיך הוא אמור להתנהל. מה הוא מרגיש? שאין לו עוגן לאחוז בו, פיסת ודאות וביטחון. פחד כזה הוא פחד מהלא-מוכר.
מספרת חיה: לאחרונה בחרתי להעביר את בני ממסגרת ישיבתית רגילה לישיבה המשלבת לימוד תורה עם תחומים נוספים כנגינה, ספורט וכדו'. לא הוציאו את בני מהישיבה עקב אי שמירת סדרים וכדו'. הוא מצידו יכול היה להמשיך ולהעביר את שנותיו בבהייה בקיר שמולו, ואופיו אינו כזה שיחצה גבולות. הוא היה במסגרת. בגופו, אך לא בנפשו. וראינו את זה במוחש בעיקר בשינוי ברמת החיות, העניין והשייכות שלו לחבריו בישיבה. מה אומר? זוהי לגמרי בחירה לא פשוטה.
קדמו לכך חודשים רבים בהם, התלבטתי, שקלתי, העליתי טיעונים בעד ונגד, דיברתי, התייעצתי, חלמתי. עשיתי הכל חוץ מאשר לבחור. אבל פתאום ביום אחד, אמרתי לעצמי: "בעצם, מחר יכול להיות יום טוב לעבור כמו כל יום אחר". מה שקלטתי הוא שמיציתי את שלב המחשבות והשיקולים וכל מה שנותר לי הוא פשוט לבחור – לעבור או להישאר. לכאורה, בחירה פשוטה.
פחד משתק
ראיתי שבעצם מה שעוצר אותי מלבחור, זה הפחד. פחד ממה יהיה, פחד ממה יגידו עלי החברים, מה יגידו ההורים, פחד שלא אצליח לחנכו לתורה ולחסידות, פחד מלבחור ולהיות אחראית לתוצאות של הבחירה שלי, פחד שלא אצליח כמו שאני רוצה, פחד מלעשות שינויים, פחד מ… פחד מהכל. כל דבר חדש היה מפחיד. מה שראיתי זה שהפחד משתק אותי, ועקב כך אני לא בוחרת – לעבור או להישאר.
פחד אמיתי? או שבעצם לא…
כולנו מפחדים. מי שלא מפחד – שיקום. אבל, כדאי שנשים לב לשני סוגים של פחד שקיימים בחיינו. אם נדע להבדיל ביניהם ולהבין מהיכן הם נובעים, נוכל אולי לעשות משהו ולא להישאר במצב של "פחד משתק".
הסוג הראשון הוא הפחד האמיתי – פחד קיומי. ברוח הימים האלו, זהו למשל הפחד אותו אני עשויה לחוש כאשר אני הולכת ברחוב ולפתע נשמעת צפירת אזעקה המזהירה מפני נפילת קטיושות. במקרה הזה, כל מה שארצה לעשות באופן טבעי הוא להגיע למקום מבטחים ולסיים את הסיטואציה המפחידה כמה שיותר מהר. לשמחתנו, ברוב חיינו אין אנו נמצאים בסיטואציות מסוג זה.
סוג הפחד השני, הוא הפחד שאינו אמיתי – פחד מדומה. זהו הפחד אותו אני חשה כשאני חושבת על סיטואציה מסויימת שיכולה לקרות אשר מפחידה אותי. במקרה הזה, אני חושבת על מה שמפחיד אותי, למשל – אני לא אצליח בחינוך, ואז אני מדמיינת את התסריט הכי גרוע שיכול להיות וחיה כאילו זה אכן קרה. כלומר, אני חיה את חיי כאילו אכן לא הצלחתי לחנך.
אותו פחד מדומה גורם לי להפעיל מנגנוני הגנה שלא לצורך. אותם מנגנונים שגורמים לי במקרה הראשון לברוח ולחפש מחסה, יגרמו לי להימנע מלעשות צעד שיכול לגרום לפחד להתממש.
חשוב לי להבהיר – גם אם הבנתי שהפחד אינו אמיתי – אין זה אומר שהפחד הזה נעלם. הוא לא. אבל אני לא נעצרת בגלל הפחד. במקום להיות במצב בו הפחד משתק אותי, אני עוברת למצב בו אני פועלת למרות הפחד.
למעשה, ההבדל בין אדם "אמיץ" לאדם "פחדן" הוא לא גדול. אני מאמינה ששניהם מפחדים באותה מידה. במקום בו ה"פחדן" משתתק נוכח הפחד, ה"אמיץ" בוחר לפעול למרות הפחד. כאמור, הפחד ממשיך לקנן בשניהם.
פחד מול נוחות
לפעמים נדמה לנו שהנוחות היא החברה שלנו. כמעט תמיד נדמה לנו שהפחד הוא האויב שלנו, שהוא מצביע על משהו מסוכן. אבל – הנוחות תכופות ממיתה את מה שחי בנו, ולכן היא מסוכנת.
הפחד לעומת זאת, תכופות מצביע על משהו חדש, גבול שאפשר לפרוץ ולגדול מעבר לו, ובכך הוא בעצם ידיד, חבר, מישהו שמפתה אותנו לגדול ולהיות יותר ממה שאנחנו עכשיו. כל דבר חדש הוא מפחיד, ולכן כל צמיחה מעבר לגבולות ה'עצמי' כמו שאני מכירה אותו, תהא, בהכרח מפחידה. במילים אחרות- כל צמיחה וגדילה כרוכות במעבר דרך פחד. יפעת חזרה בתשובה לפני שש שנים: "אני חושבת שבעלי תשובה הם אנשים שהאמת חשובה להם יותר מהנוחות. צריך הרבה כוח ורצון כדי לשחרר את הידיים מהצמח, מהנוחות, כדי להינצל. בעלי תשובה עשו זאת. הם שחררו את ידיהם, נתנו לעצמם ליפול חופשי מתוך ביטחון מלא שבורא עולם יצילם, ואכן, הם הורדו בזהירות לקרקע מוצקה ואמיתית".
לעזוב דרך אחת ולהחליפה באחרת
לפעמים צריך לקפוץ. אין מנוס. לקחת אוויר ולקפוץ. דרך החיים מתקדמת בדרך כלל לאורך שביל מסומן. אפשר ללכת בה בבטחה, מהר או לאט. אבל מדי פעם היא מגיעה אל סופה ואז צריך לקפוץ אל השביל הבא. לשאוף אוויר, לבטוח בקב"ה ולקפוץ גם אם המשך הדרך עדיין אינו נראה לעין! לקפוץ או… לחזור לאחור. "אדם אינו מגלה יבשות חדשות לפני שהוא מסכים לנתק קשר עין עם החוף שעזב לפרק זמן ארוך".
"רצונך שלא למות?", שואלים חז"ל במסכת דרך ארץ. אתה באמת דואג איך לא תמות, איך תמיד תישאר חי? "מות עד שלא תמות". בשלב הראשון – מוּת. זה אולי יכאב, לעזוב את מה שהכרת עד היום. אבל דע לך, אתה עוזב טוב מדומה, דבר שאינו, ולא מושג. זה יכאב, אבל "עד שלא תמות". אתה מת בגבול, אבל חי בעולם אחר, עולם קיים. בעולם שהוא כולו שלך. אין לך ממה לפחד.
הנביא ירמיהו מוסר לעם את דברי ה' על סיבת החורבן: "כי שתים רעות עשה עמי – אותי עזבו, מקור מים חיים, לחצוב להם בֹּארֹת, בֹּארות נשברים, אשר לא יכילו המים". עזבו מקור מים חיים תמורת בור, שנותן רק מה שמכניסים בו. עם ישראל ידע את זה – אז למה הוא עשה את זה? "לחצוב להם בורות" – הם רצו שזה יהיה שלהם. בהבנה שלהם, במושגים שלהם. הם לא יכלו לעזוב את הפחד שבעזיבת אותו עולם שנראה שלהם.
וכך גם בעבודת ה'. לפעמים עומדים במצב בו אין דרך החוצה. הניסיונות והקשיים גוברים עלינו. פוחדים ממצב שלא נראה שעומד להתבהר ולבוא על מקומו, מגלים בעיה חדשה שאין לנו מושג איך מטפלים בה, אין תקווה, אין טעם לנסות עוד פעם ונראה כי אפסו הסיכויים. הגיע הזמן לשנות כיוון מאדם החושב ש"המלכות שלו הוא" לאדם שמגלה ערוץ קשר אישי עם אלוקים. אם אצלי הכל תקוע, יש דבר אחר שמתגלה שאצלו הכל מביע לתיקונו – אצל הקב"ה. בצורת החשיבה שלנו אין דרך החוצה. נכניס את עצמנו למערכת אחרת, בה מלכות ה' מתגלית, ובידו הכל. כאשר אנו נופלים לתוך בוץ, צועקים וצועקים וצועקים. אנחנו לא מצפים לישועה שאנחנו חושבים אליה. אל ה' אנחנו מקווים, ולא לפתרונות שלנו, שכבר איבדו את הדרך ברגע שנכנסנו לבוץ. עכשיו התקווה היא רק בתפילה.
|
|
פסיכותרפיסטית. B.Ed בחינוך. מרצה במכללת "חכמה ומרפא" ומנחת קבוצות למודעות עצמית. מחברת הספר 'וכשאני לעצמי'. |
