הצדיק רבי ישכר-בער מרדושיץ ישב עם תלמידיו וחסידיו לסעודה בתשעת הימים וסיפר: בעיר אחת היה יהודי שאהב לישון, עד שאנשי העיר כינוהו ’הישן’. שנה אחת, בראש-השנה, העירה אותו אשתו בבוקר, כדי שילך לבית-הכנסת, אך הוא הוסיף לישון. כשהתקרבה שעת תקיעת שופר חזרה האישה הביתה וצעקה אליו: "הלוא כבר תוקעים בשופר", האיש קם בבהלה, זרק על עצמו בגד שמצא ורץ לבית-הכנסת.
בגדו זה היה מלא נוצות, וגם קורי השינה על פניו לא הוסיפו למראהו. הכול הביטו בו בתימהון והוא נעשה ללעג ולקלס. אפילו הילדים צחקו לו, עד שרצה שתבלע אותו האדמה מרוב כלימה. אולם בשמים החליטו כי הביזיון שנעשה לו מכפר על כל עוונותיו.
וסיים הצדיק: הביזיון שיש לנו, כשאנו יושבים בגלות ובית-מקדשנו חרב – ראוי שיכפר על כל עוונות בית-ישראל.
