לכבוד חג החנוכה, אנו מביאים להלן את סיפור גבורתה של יהודית. אין ידיעה ברורה ביחס לזמן התרחשותו של הסיפור, אך לפי הדעה המקובלת, הוא קרה בימי החשמונאים והגיבורה, יהודית, היתה בת למשפחת הכוהנים המפורסמת. איך שלא יהיה, נשאר מעשה גבורתה של יהודית לזכרון עולם אצל העם היהודי והפך פרק מפואר בהיסטוריה שלו.
העיר בתול אשר ביהודה, היתה נתונה במצור. המצביא הסורי הולופרנש צר על העיר. כשהוא פוקד על חיל גדול. הולופרנש זה היה ידוע לשמצה באכזריותו. כשהצליח לכבוש עיר, לא ידע רחמים ולא חמל על נער או זקן, אשה וטף. אין פלא, איפוא, כי היהודים הנצורים בבתול לחמו כאריות והדפו את כל התקפותיו.
בראותו זאת, החליט הולופרנש להאריך את המצור, עד שהעיר תפול לידיו בלי קרב, בגלל הרעב והצמא שיתנו בה אותותיהם.
חשבונו זה של הגנרל הסורי, היה מבוסס על ידיעת העובדות. ואכן, עד מהרה אזלו המים בעיר, עד שהלוחמים בקושי יכלו לעמוד על רגליהם. המון גדול שהתאסף בכיכר השוק, דרש בקולי-קולות כי ראשי העיר ועוזיהו בראשם, יפתחו בשיחות עם הולופרנש לבירור תנאי הכניעה.
עוזיהו והזקנים אשר עמו, עמדו אך בקושי נוכח הפצרותיהם של הלוחמים המיואשים, מוכי הצמא. "חמישה ימים תנו נא לנו" – קרא אליהם עוזיהו – "חמישה ימים ולא יותר, הבה נתחזק ונקווה כי אלוקינו אשר בידו נפש כל חי, לא יסגירנו לידי האויב האכזר הזה. רק חמישה ימים , אם עד אז, חלילה לא תבוא לנו ישועה, ניכנע לאויב ויהי מה…!
ההמון המיוגע התפזר אט-אט. ברחבה הגדולה נשארה רק אשה אחת, שנראתה שקועה בהרהורים. אחר היא ניגשה אל עוזיהו ואל הזקנים ואמרה להם: "כיצד זה שאתם מנסים את הקב"ה ונותנים לו חמישה ימים? אם הנכם משליכים יהבכם על ה' ובוטחים בו בלבב שלם, אזי למה רק לימים ספורים? , וכי אינכם יודעים, כי להתמסר לידיו של הולופרנש, גרוע יותר מן המוות עצמו"?!
כך דיברה יהודית, בתו של יוחנן כהן גדול, זה לה שנים אחדות שאבדה את מנשה בעלה. ומאז היא חיה פרושה מן העולם ומבלה את ימיה בתפילה לאלוקים. היא הרבתה במתן צדקה והיתה מפורסמת בצדקנותה, צניעותה והחן המיוחד שהיה נסוך עליה.
"צדקת בתי, וצדקו דבריך"-השיב לה עוזיהו באנחה כבדה, לאחר שהאזין לדבריה. "אולם" – הוסיף בעוגמה -"עתה, רק אם גשם שוטף ימלא את בורותינו, יהיה בכוחינו לדחות את הגזירה לזמן מה, כי העם ממש מת מצמא. התפללי יהודית. אולי ירחם ה' וישמע בקולך…"
"התפלל נתפלל כולנו ואת בטחוננו בהשם יתברך אסור לנו לאבד" – השיבה יהודית – "אולם אני באה אליך בתכנית מסויימת ואולי יעזור השם וישלח ישועה, על ידי. אם תרשוני, אני רוצה לצאת אל הולופרנש, בלווית אמתי…".
"אולם יהודית, היודעת את מה שאת שחה?" – קרא עוזיהו נרגשות – "הרוצה את לסכן את חייך ואת כבודך. תמורת תקווה כה קלושה?"
"ה' שלח פעם ישועה לישראל, על ידי יעל אשת חבר הקיני, ומסר את סיסרא בידי אשה…" – השיבה יהודית.
עוזיהו והזקנים ניסו להניא את יהודית מביצוע תכניתה המסוכנת. אולם כשהיא הוסיפה לעמוד על דעתה, נתנו לה את ברכתם.
כשיצאה יהודית את שער העיר, בדרכה אל הולופרנש, היתה מקושטת ככלה הלבושה במיטב בגדיה, אותם לא עטתה מאז מות מנשה בעלה. צעיף ארוך כיסה את פניה היפות והיא הלכה בצעדים מאוששים, כשלידה הולכת אמתה הנאמנה שנשאה על ראשה סל שהכיל לחם, גבינה וכמה בקבוקי יין.
השמש כבר הסתתרה מאחורי ההרים, כשיהודית ואמתה חמקו מהעיר. הן התקרבו אל מחנה הסורים כששפתותיהן לוחשות תפילה. כשהגיעו בקרבת מקום, נעצרו על ידי השומרונים שאלו אותן על מגמת פניהן.
"יש לנו ידיעה חשובה עבור הולופרנש" – השיבה יהודית בקול תקיף – "תקחו אותנו תיכף ומיד אליו".
היא הוכנסה לאוהל הולופרנש, שישב בחברת קציניו ושתה לחיי הנצחון הקרוב.
"מי את ומה מעשיך כאן"?
– שאל אותה המצביא. "אני מהעיר בתול, העיר שאתה צר עליה" – השיבה יהודית – "באתי כדי למסור לך ידיעה כיצד ומתי לכבוש את העיר".
לאחר זאת סיפרה יהודית, כי החיים בעיר נמאסו עליה והיא שיחדה את שומרי העיר כדי שיתנו לה לצאת אליו. היא שמעה על מעשי גבורותיו הנפלאים של הולופרנש ועל כן היא באה להכיר אותו מקרוב, בתקוה שיתן לה את נפשה לשלל.
מה שנוגע לעיר הנצורה – המשיכה יהודית – הרי שם המצב קשה מאוד. האנשים רעבים וצמאים, אולם לעת עתה לא איבדו את בטחונם בה' שיחיש להם עזרה. כל זמן שהם יתמידו באמונתם זו, לא תוכל לכבוש את העיר – אמרה יהודית. אולם יותר מימים מועטים אין הם יכולים להחזיק מעמד. דברי האוכל הכשרים כבר נאכלו ועוד מעט יאלצו התושבים לאכול בהמות טמאות וכל מיני שרצים. אז תבער חמת ה' שימסור את העיר לידי הולופרנש.
יהודית סיפרה עוד כי היא נדברה עם השומרים, שכל ערב, בגישתה אל חומת העיר, ימסרו לה ידיעות על המצב המתהווה בעיר.
הולופרנש הוקסם מהפגישה הבלתי צפויה, עם אשה יפה ועדינה זו. הוא אמר לה : "אם כל מה שאמרת אמת היא, ואם תעזרי לי לכבוש את העיר, אקחך אלי ואשא אותך לאשה". הוא הורה למשמר שיאפשרו ליהודית לעזוב את המחנה מדי ערב.
למחרת בערב ניגשה יהודית אל החומה והודיעה לעוזיהו, כי בינתיים הצליח ה' את דרכה ושלא יאבדו את האמונה, כי הישועה קרובה לבוא.
ויהי בלילה השלישי והולופרנש הזמין את יהודית לסעודה אצלו באוהל. הוא ציווה לבל יכנס אליו איש, עד אשר יקרא לו.
הולופרנש קיבל את יהודית בסבר פנים יפות. שולחן עמוס לעייפה עם משקאות ומעדנים עמד במרכז האוהל, מוכן לשרת את המסובים. אולם יהודית אמרה, כי הביאה עמה מאכלים משלה והיא תאכל רק מהם.
הגבינה שהביאה יהודית אתה, היתה מלוחה אך טעימה להפליא. הולופרנש שהיה זללן גדול, מילא את כריסו ממנה. וכשהצמא החל להציק לו, שתה המצביא המשולהב מיינה של יהודית. עד שתוך זמן קצר שכב אפרקדן שיכור כלוט
"חזקני, אלוקי. רק הפעם" – קראה עתה יהודית את התפילה שהתפלל שמשון הגיבור לפני שמוטט את הבית על הפלישתים. היא גייסה את כוחה כדי להתגבר על פחדה. אחר, ניגשה אל הקיר, שם היתה תלויה חרב הולופרנש. ביד רועדת ובכוחות על-אנושיים הניפה יהודית את החרב, כדי להורידה על צוארו של העריץ. עוד רגע – …וראשו של הולופרנש היה מוטל על הארץ. יהודית עטפה את הראש הכרות בסודרה וכעבור רגעים אחדים יצאה את המחנה, בלווית המשמר, כפי שעשתה זאת בערבים אחרים, כאילו לא אירע דבר.
בגישתה אל החומה ביקשה יהודית שיתנו לה להכנס. היא נגשה אל עוזיהו והראתה לו את "המציאה שהביאה.אולם היא לא נתנה לו לדבר הרבה ולהביע את רגשי תודתו ואת רגשות ותודת העם.אסור לנו לאבד רגע- אמרה יהודית בתקיפות- צווה תיכף ומיד על אנשיך שיפתחו מיד בהתקפה.חיילי האוייב יופתעו, ירוצו אל האוהל וימצאו את מצביאם כרות ראש.זה יבלבל אותם והם יפוצו לכל רוח, והניצחון יהיה שלם ומלא.
וכך היה, העיר בתול ניצלה הודות לאשת החיל יהודית.
