הצצה לעולמה הפנימי של המזוזה על-פי תורת הסוד

היתרונות שבדברי "ניצוצי קודש" לזוהר מול יתרונות דברי ר' לוי-יצחק, אביו של הרבי, לדברי רבי אבא: "כתוב שמי ושוי לפתחך" והשתלבותם לשלימות מפוארת ונדירה כ"כ לעניין גודל קדושתה של המזוזה:

הזוהר מביא בפרשת בא דף ל"ו רע"א את דברי רבי אבא המצליב את עניין המזוזה לענין דם המשקוף והוא מראה את הרעיון הזהה שהם מביעים, וכך הוא אומר:

"בכמה אתרין חס קודשא בריך הוא אמר לי' כתוב שמי ושוי לפתחך ואת שרי לגו ביתא ואנא אותיב לבר בפתחך לנטרא לך. והכא אמר רשים על פתחא רזא דמהימנותא דילי ואת שרי לגו ביתך ואנא נטיר לך לבר, דכתיב "ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בקר" (בא י"ב כ"ב) וכתיב:"וראה את הדם על המשקוף ועל שתי המזוזות ופסח ה' על הפתח ולא יתן המשחית לבא אל בתיכם לנגוף." (י"ב, כ"ג)

הדברים מתבארים ע"י פירוש "מתוק מדבש": "אמר רבי אבא, בכמה מקומות מצינו שהקב"ה חס ומרחם על בניו, כגון אם בנה אדם בית, הקב"ה אומר לו: "כתוב את שמי שהוא המזוזה ותשים אותו על פתחך ואתה תשב בבית בפנים ואני אשב בחוץ בפתחך לשמור אותך.

וגם כאן במצרים אמר הקב"ה לישראל, רשום על הפתח סוד אמונה שלי, דהיינו, ד' אותיות שם הוי'ה כנ"ל ואתה תשב בתוך ביתך ואני אשמור לך מבחוץ דכתיב, ואתם לא תצאו וגו'.

ע"י קיום מצות מזוזה, ינצל האדם מבעלי הדין, העומדים לקטרג עליו אחרי הסתלקותו. הכיצד?

כיצד מגינה המזוזה?

הקב"ה רצה כ"כ לשמור על בנ"י שינצלו מן הכחות החיצונים, התקין את שמו הקדוש למעלה, זוהי המזוזה הרוחנית הנקשרת בכסא הכבוד, מעל לשבעת ההיכלות המשתלשלים לתחתונים, וענינה הוא דין המתגלם בשם אד' דינא בהפוך סדר האותיות והגמטריא של המילה מזוזה עולה על זו של המילה אד' כדלהלן:

מ=40 ז=7 ו=6 ז=7 ה=5 =65 וזהו הסך העולה מהאותיות הבאות: א=1 ד=4 נ=50 י=10=65

ומסיבה זו יש על היהודי לרשום בפתח ביתו את השם הקדוש, דהיינו את פרשת "שמע" ופרשת "והיה אם שמוע" שבמזוזה, היות ואלו מסמלות את התורה כולה שהיא מסמלת את שמו הקדוש, ובכל מקום ששמו הקדוש נמצא, אין נמצאים שם החיצונים ואינם יכולים לקטרג על אותו אדם ועליו כתוב: "ונגע רע לא יקרב באהליך"

פתח ביתו של האדם הוא מכוון לפתח שלמעלה, וכוונתו למלכות. דרכה נמשכים כל ההמשכות מלמעלה למטה ודרכה עולים הכל מלמטה למעלה.

בשעה שאותם מיני חיצונים הרעים מתקרבים לפתח ביתו של האדם, זוקפים את ראשם ומסתכלים בשם הקדוש הנראה מבחוץ, שהוא השם ש-די… שם זה שולט על כולם, וממנו יראים ובורחים, ואינם מתקרבים לפתח ביתו של האדם. אלו דברי אבא. (שם. מתוק מדבש)

ייחודיותו של השם ש-די כשומר

רבי יצחק תמה ושאל את רבי אבא: "אם החיצונים יראים משם ש-די ועל ידו הוא עיקר השמירה, אם כן ירשום האדם שם זה בפתח ביתו ולא יותר..לשם מה צריכים לכתוב את כל פרשית "שמע" ואת פרשית "והיה אם שמוע" במזוזה?

רבי אבא ענה לו: "שפיר הוא"! יפה ונכון הוא הדבר שהרי שם ש-די אינו מתעטר להיות שם שלם לפעול פעולותיו, אלא בשל פרשיות אלו שהן מסמלות את מידות החסד והגבורה, ורק אז יוצאת המלכות וכל צבאותיה (הם המלאכים) לשמור את ביתם של ישראל ואז נמלטים מלאכי החבלה. (שם)

בשם ש-די, אכן, אין קדושה כמו שהיא מצויה באותם שמות במזוזה שאינם נמחקים. מהו, אפוא, העילוי של שם זה וביחוד כשהוא רשום מבחוץ להיות השומר, כפי שאומר רבי אבא: "כתוב שמי ושוי (שים) לפתחך..לנטרא (לשמור) לך?

השם ש-די, אכן, אינו קדוש כשאר השמות הרשומים במזוזה אבל דרגתו התחתונה מהם מוכיחה כי הוא נמשך מרמה נשגבת מאוד בעליונים וזוהי הסיבה שבשלה יכול הוא להגן על האדם אפילו בצאתו מביתו וזאת בשל היותו מתעטר באותיות שתי הפרשיות שבמזוזה.

השם ש-די משתלב גם עם המשך דברי אבא המקשר את הרעיון שמשקפת המזוזה עם הדם שעל המשקוף. הכיצד?

"כל שווקי מצרים מליין טעוון" (מלאי אלילים) "ועוד דבכל ביתא וביתא הוו שכיחי זינין" (בכל בית ובית היו נמצאים מיני כשפים)

ובכך עוררו את רוח הטומאה, וכדי להעביר אותה שלא תפגע בעם ישראל, הוא נצטווה לקחת אגודת אזוב, שמסגולתו להעביר את הטומאה כפי שאנו מוצאים באפרה של פרה אדומה, היות ומגמתה לקרוע את השטן ןאכן מוצאים שם תולעת שבשל היותה זעירה ובטלה כאזוב, היא מסוגלת להרקיב בפיה גזע עץ עבות ולכן ,אכן, מערבבים באפר פרה האדומה, תולעת וארז, המסמל את קליפת החיצונים. (לקוטי תורה פרשת חוקת)

שם ש-די הוא בספירת היסוד המכוון למלכות והמקביל לו במזוזה הוא הפתח. דרך פתח הבית יוצאים ונכנסים כן כולל היסוד את כל הספירות שלפניו היות ודרך פתח זה שהוא ספירת היסוד עולים כל ההמשכות מלמטה למעלה ודרכו נמשך הכל מלמעלה למטה. היסוד היא הספירה האחרונה והתחתונה אך מקורה הוא העילאי ביותר ולכן פעולתו היא בחינת חדוש יותר מהחדוש שבפעולת שם הוי'ה, היות ובשלו, בטלים האדם וביתו, אך השם ש-די מגונן על האדם וביתו אף במצב שהוא אינו בטל והם בחינת מציאות, וע"י כך נעשה האדם וביתו קשורים באלוקות. כדי להגיע לכך יש צורך בשם שמקורו נעלה יותר ולכך רומזות המילים: "רשים על פתחא רזא דמהימנותא"

רעיון זה של דם המסמל את קו התפארת משתקף עוד יותר בשם ש-די היות והוא מסמל את קו הגבורה, כפי שהדבר מתגלם בנוטריקון שלו:"שאמרתי לעולמי די" (חגיגה י"ב, א זח"ג רנא, ב')

יש כאן מדידה והגבלה של ספירת הגבורה, זהו קו השמאל (מזוזה שמאלית) אך מאידך השם "קל" מצטרף לכך והוא מביע ענין של נתינת מזון לכל בריה ובריה ומשלח ברכותיו… "עד שיבלו שפתותיהם מלומר די.." זוהי מידה של חסד בהרמוניה עם קו הגבורה.

שם זה, אפוא, מורה על שמירה שהרי "חס הקב"ה על בנוי לנטרא לך" ודבר זה נלמד מהשם ש-די, נוטרקין שומר דלתות ישראל.

הגימטריא של השם "הוי'ה ושם ש-די עולה על סכומוה של גמטריית המילה שם.
והרי השם ש-די רשום מבחוץ והשם הוי'ה מפנים. וכדברי הזהר שם הוי'ה מיועד לשמור על האדם מפני יצרו מבפנים ושם ש-די מיועד לגונן עליו מבחוץ, מכל הקמים עליו.

משמעותו של הדם היא רחמים שהרי מגמת המזוזה היא לגונן כפי שהדבר מתגלם בנוטריקין של הם ש-די שהוא: "שומר דלתות ישראל" וכן כפי שהדבר משתמע מהשם הויה, שמשמעותו רחמים והכתוב מבפנים.

הייתרון בפרושו של ניצוצי אור על הפירוש הקודם למילים: "כתוב שמי ושוי לפתחך"
לדעתו המילה "שמי, מכוונת למזוזה ולשם אד' למרות שמילים אלו אינן כתובות במזוזה אך כוונת המילה "שמי" היא לכללות תכנה של המזוזה. הכיצד?

להדוף את המקטרגים

רבי אבא מביא את כוונתו למילה "שמי" בנוגע לנתינת הדם על המשקוף התואמת את רעיון המזוזה ולכן מעניין לראות את הרעיונות הזהים בין המזוזה ובין נתינת הדם על המשקוף מההיבט שלו:

המושג שם מכונה בזהר: "אור" באור אין התחלקות והשוני מתגלם רק בשל הכלים המחזיקים באור שהרי האור עומד למעלה מכלי מדידה והגבלה. כן היא המזוזה. היא מסמלת כח מקיף וכללי ולכן היא שומרת על כל מה שיש לאיש.

מציאותה היא דין להדוף את המקטרגים ולכן רואה הנצוצי אור את הגמטריא הזהה שבין המילים אד' שמשמעותה אדונות וגבורה ושל המילה מזוזה שהיא 65 כנ"ל.

גם הדם שעל המשקוף מסמל דין לתועבת מצרים שהפך לרחמים לעם ישראל.
כפי שהדבר נרמז בשם אד' המורה על גבורה וצמצום.

העובדה שהדם נמרח על שתי המזוזות (ימינית ושמאלית) המאפיינות את קו החסד והגבורה וכן על המשקוף המחבר ביניהם בתור תפארת, תואמת את ענין הפתח, כפי שאומר רבי אבא:

"כתוב שמי ושוי לפתחך" והדבר משתלב עם רעיון המזוזה, בה מופיעה פרשית "שמע" כקו של חסד ופרשית "והיה אם שמוע" כקו של גבורה והתורה המוזכרת בשתי הפרשיות ("ודברת בם" ו"ושמרתם את דברי") היא בחינה ממזגת של תפארת. (עפ"י הספר תפארת לוי יצחק המביא את דברי הרבי לבאורי הזוהר של אביו ר' לוי יצחק לפרשת בא)

כך ניתן לראות את הרעיון מהיבטיו השונים בתור שלמות המורה לנו על קדושתה של המצווה ועד כמה היא מגוננת עלינו אף בצאתנו מהבית. לכן מקפידים המהדרים במזוזה מהודרת היות ושמירתה מעולה יותר.

ורבי אבא ממשיך: "כמה חיילין (צבאות מלאכים) קדישין זמינין (מוכנים) בשעה שאדם קובע מזוזה לפתחו לראות את מעשיו ואח,כ כלם מכריזים ואומרים: "זה השער לה' צדיקים יבואו בו."

אז ניכרים ישראל שהם בני המלך, כי כלם נרשמים ומצוינים בסימנים וחותם המלך, הם נרשמים בגופם ברושם הקב"ה של ברית מילה, נרשמים בלבושם בעטוף של מצות ציצית, הם נרשמים בראשיהם בד' בתים של התפילין שבהם יש שם קונם, כי בתוכם יש ד' פרשיות שהם כנגד ד' אותיות הוי'ה, נרשמים בידיהם ברצועות הקדושים, נרשמים בנעליהם בנעל של מצוה, דהיינו במצות נעל של חליצה, נרשמים בחוץ – בשדה בזריעה ובקצירה (בזריעה באיסור כלאיים ובקצירה מקיימים מצות לקט, שכחה ופאה, נרשמים בבתיהם במזוזה בפתח, וכן בכל דבר רשומים ישראל שהם בני המלך העליון… (שם. מתוק מדבש)