'העיקר ההשקעה בהליכות והתנהגות. כישרונות זה מתנה מא-לוקים..' פסק אבא, וניסה להקל במעט את ההרגשה של מיקי שהשתדל מאוד במהלך השנה, אבל התעודה איך נגיד 'לא משהו'.. נוסיף לזה שלמיקי יש אח שקיבל ציונים מרשימים בתעודה ולא נראה שעבד כל כך קשה בשביל זה , מה שמגביר את התסכול של מיקי..
ואז מגיע אבא, שרוצה לעזור למיקי ואומר דברים מאוד נכונים. וזה באמת קצת עוזר..
עד שמגיע הדוד לביקור…
כשמספרים לו על הילדים אבא מצביע בקול ומשוויץ (כן מותר לנו מדי פעם בפרט אם השקענו בשביל זה) בהישגים של הילד המוכשר וזה בעיקר מה שמפריע לו למיקי. הוא יודע שהדברים שאבא אמר לו אתמול הם נכונים, אבל הוא מחכה לראות איך אבא משוויץ גם בו. לפעמים זה נראה לו שכשאבא מדבר איתו על מידות והשקעה הוא קורא כמו מתוך ספר… אבל כשמדברים על הכישרונות של האח המוכשר והחרוץ שם הכל מתפרץ בקלות ועם ברק בעיניים, ממש משוויץ בו..
אני כותב את זה באמצע מסיבות הסיום של שנת הלימודים החולפת.
במחוזותנו, הרבה מנהלים, מחנכים והורים מתהדרים במילים (זה לא עולה כסף) על ההשקעה בהתנהגות נאותה, בדרך ארץ, ממש כמו שחינכו פעם. אבל בינינו, מחנך מסור והורה יקר, אם במשך שעתיים וחצי הראשונות של מסיבת הסיום אתה מעלה את כל מצעד הכישרונות של בית הספר שלך וברגעים האחרונים אתה נזכר להוסיף ולקרוא לאילו שני תלמידים שפופי קומה שהם השקיעו בהתנהגות נאותה ומגיע להם..! לא נעים, אל תצפה שהילדים יקחו אותך ברצינות. ואתה יודע מה, תסתכל להם בעינים והרבה פעמים אתה תראה עליהם שגם הם מרגישים שהם לא חלק מהמשחק, אלא רק עשו להם טובה שדחפו אותם לאיזה נישה.
ואם כשהגיע המפקח לבחון את ילדי הכיתה שלך ואתה מפרט לפניו את כל ההישגים הלימודיים ולא מוצא אפילו זמן קצר לפרט על תחום ההתנהגות, אל תצפה שהילד שהשקיע מאוד, ירגיש שייך! נכון, הוא ישמח לקבל לפחות את זה, אבל יישאר בתוך הלב שלו חלל ריק, חלל שמחכה שיפסיקו לעשות לו טובה ויתחילו קצת להשוויץ בו.
בעולם בו הכל בו מדיד והישגי, קשה מאוד להשוויץ בהשקעה במידות טובות כי זו באמת עבודה קשה. קשה, אבל מספיק לקרוא סיפור אחד או עם מוסר השכל, להבין את הרוח שנשבה פעם ובאמת להחדיר בנו את התובנה שזה העיקר ואפשר להאריך בזה עוד הרבה..
אבל אתם יודעים מה?! אפשר להבין את המנהל, את המחנך, את ההורה… אבל דבר אחד קשה לי להבין למה אנחנו צריכים לוותר לעצמינו אם כל מיני תירוצים יפים ואולי בפעם הבאה שעולה השאלה מדוע בבית ספרנו בכיתה או בבית שלנו שמים דגש יותר על הישגים וכישרונות ופחות על השקעה ומאמץ בהתנהגות.. אז לא נתרץ את התירוץ הנדוש 'לא, מה פתאום?! אנחנו מדברים על כך המון ומייקרים את העבודה הקשה!' אלא ניקח אחריות ונבין שהילדים שלנו מרגישים הכל וקוראים גם את 'בין השורות' והם בעצם המראה שלנו. ואם היינו באמת 'משוויצים' בדברים האלו זה היה חודר בהם! כי ילד לא צריך הרבה מילים יפות ומרשימות, הוא רק מחפש לראות שזה באמת חשוב לנו והוא מחפש את הברק בעיניים שלנו…
אז חבר'ה בבקשה בואו נסכם, את התירוצים נשאיר למישהו אחר, נעבוד על עצמינו נבין את העיקר ונתחיל להשוויץ בו..
