האצבע הקלה בוואטצאפ

היה פעם ילד, שאביו היה גם המורה שלו בחיידר. יום אחד הוא בא אל אבא שלו בערב והתלונן: אבא, המורה שלי בחיידר כל הזמן מעניש אותי. כל פעם שמשהו קורה, אני הראשון שמקבל עונש. זה לא הוגן!

אמר לו האבא: אני בטוח, שהמורה שלך עושה את הכל מאהבה, אבל לדעתי כדאי לך לדבר איתו. תסביר למורה שלך, שאתה מרגיש שזה לא הוגן.

אמר לו הילד: אין בעיה, אבקש מאבא שלי לדבר איתו..

השבוע בפרשה, בדיני מצורע, ישנה הלכה מעניינת. הדין הוא כזה: אדם מצורע, הרי הוא טמא, ועליו לצאת אל מחוץ למחנה למשך שבוע, עד שיתנקה הנגע והוא ייטהר שוב. "בדד יישב, מחוץ למחנה מושבו".

כדי להגדיר האם הצרעת שלו מטמאת או לא, עליו לעבור שני שלבים:

ראשית, להיבדק על ידי חכם (שאיננו בהכרח כהן) מומחה בדיני צרעת, כדי שיקבע את מהות הנגע.

גם אחרי הקביעה של המומחה, המצורע עדיין איננו טמא, עליו לעבור את השלב הבא: ללכת אל הכהן, שעל פי ההמלצה המקצועית של החכם קובע ומגדיר את האדם כ'טמא'.

כל עוד הכהן לא אמר לו 'טמא אתה' הוא איננו טמא, וזה לא משנה אם הכהן מבין בצרעת או לא.

תשאלו למה? למה צריך שיבוא כהן ויקבע, למה לא מספיקה האבחנה של החכם?

הרבי מבאר ביאור נפלא ואופייני כל כך לאוהב ישראל שכמוהו, ביאור שנוגע לכל אחד ואחת מאתנו ממש כל יום: ברגע שהמצורע מוגדר כטמא, הרי הוא יוצא מחוץ למחנה, יושב לבדו, מתבייש ומושפל, הרגשה נוראית. לכן קבעה התורה, שלחרוץ גורל שכזה, יכול רק כהן, כי הכהנים נחשבים לאנשי חסד. אהרון היה סמל לאיש אהבה ואחוה, חסד ונתינה. גם בנוסח ברכת הכהנים הרי הם מברכים: 'אשר קדשנו במצוותיו וציוונו לברך את עמו ישראל ב א ה ב ה".

לפעמים אין ברירה, וצריך לשפוט מישהו, צריך לחרוץ את גורלו בדבר קטן או גדול, אבל זה חייב להיעשות ממקום של אהבה וחסד, זה חייב להיעשות על ידי אדם שיודע לחוש את הכאב והצער של הנשפט, לפני שהוא מקבל החלטה גורלית שכזו.

ואנחנו, כולנו, בבואנו לדבר או לחשוב על מישהו משהו שלילי, שלא לדבר רגע לפני שמפרסמים דברים החוצה, האם אנו עושים זאת מאהבה? האם היינו עושים את אותו דבר לילדים שלנו? ובעידן הפייסבוק והוואטסאפ, הרי שהדברים חמורים שבעתיים, כי ברגע אחד, יש ביכולתנו לחרוץ גורל של אדם אחר, לפגוע בכבודו, בשמו ובמשפחתו, ולא פעם אף להושיבו "בדד מחוץ למחנה".

על המורה שמעניש, לבוא ממקום של אבא אוהב. שתהיה לנו שבת של שלום ושמחה, אהבה ואחווה.