כשאנחנו מתענים בעשרה בטבת, כדאי לתת את הדעת על משמעותו של הצום. יום זה מציין את ראשית המצור שצר מלך בבל על ירושלים, בימי בית-המקדש הראשון. אחר-כך נחרב בית-המקדש ועם-ישראל הלך לגלות בבל. משם שב, כעבור שבעים שנה, והקים את בית-המקדש השני, שהתקיים יותר מארבע-מאות שנה. ואף-על-פי-כן אנחנו זוכרים ומציינים מדי שנה בשנה, בצום ובתענית, את היום המר שבו החל התהליך שגרם לחורבן.
אפשר ללמוד מזה משהו על הזיכרון ההיסטורי של העם היהודי. האווירה הציבורית הכללית היא של 'כאן ועכשיו'. אפילו טיפוח תודעת השואה נתקל בקשיים בקרב מגזרים מסויימים. אנשים שעברו את אימי השואה עודם חיים איתנו, וכבר יש מי שתופסים את תודעת השואה כזיכרונות עבר מעיקים ובלתי-רלוונטיים. אולם היהדות מטפחת תודעה עמוקה של יותר מאלפיים וחמש-מאות שנים, תודעה המונחלת מדור לדור, ואינה פוסחת על שום פרט.
הלקחים המתבקשים
התלישות מן העבר היא המביאה גם את האמירות כאילו אין מה ללמוד מההיסטוריה. רוצים למתוח קו על אלפי שנות קיום יהודי ולהתחיל מהתחלה. אז מה אם במשך שלושת-אלפים וחמש-מאות שנים נדרש העם היהודי להיאבק על קיומו. הם מחליטים בהבל-פה לסיים את הסכסוך ולכונן 'מזרח תיכון חדש'. אז מה אם המציאות סותרת את התאוריות. הם לא יניחו לעובדות לבלבל אותם.
עשרה בטבת הוא גם יום זיכרון לשואה הנוראה. יום הקדיש הכללי, לעילוי נשמתם של הקדושים שאפילו את יום עלייתם בסערה השמימה איננו יודעים. נוסף על התפילות וחיזוק התודעה, אי-אפשר להתעלם מהלקחים המתבקשים מהשואה.
עדיין רבים זוכרים את השאלה שנשאלה שוב ושוב בשנים שאחרי השואה: "איך הלכתם כצאן לטבח?". ניצולי השואה, שבניסי-ניסים הצליחו לשרוד ולהינצל, הגיעו לחוף המבטחים של ארץ-ישראל ומצאו את עצמם כמעט במעמד של נאשמים. הצבר הישראלי הגאה לא היה מסוגל להבין איך מיליונים היו יכולים להיות עיוורים ולא ניסו להתקומם ולהיאבק בנאצים יימח-שמם.
הניצולים ניסו להשיב ולהסביר, ולא הצליחו. הם סיפרו על מערכת ההונאה של הנאצים, ששכנעה את היהודים להאמין כי רכבות המוות יביאו אותם למחנות עבודה. הם תיארו את התהליך שבו השתלטה עליהם תחושת חוסר-אונים, שדיכאה כל שריד של הדחף הטבעי להתקומם ולהיאבק. אולם הצבר הנועז לא היה מסוגל להבין זאת.
אך בעוד קדושי השואה היו באמת קרבן של מערכת הונאה מתוחכמת, ותחושת חוסר-האונים שלהם נבעה מתנאים אובייקטיביים, אי-אפשר להסביר את המחדלים הנוראים הנעשים בעצם הימים האלה על-ידי כמה מצברינו הגאים והנועזים. הדור הבא לא יוכל להבין, ובצדק, את ההתנהגות הבלתי-נתפסת שלנו.
הכתובת על הקיר
בעוד הנאצים הסתירו את כוונותיהם האמיתיות, הערבים אומרים בפירוש כי מטרתם להשמיד את ישראל. בעוד היהודים בימי השואה היו נטולי כוח מגן, לנו יש, בחסדי ה', כוח ויכולת להגן על עצמנו. איך ייתכן שאותם צברים גאים מוכנים לדרדר את ביטחונם של היהודים לשאול תחתית ולחמש במו-ידיהם את אויביהם ומבקשי נפשם – זו שאלה שלא יהיה אפשר לתת לה מענה.
בטוחים אנו כי לא ייטוש ה' עמו, וכי בניסיו הבלתי-מוגבלים יציל אותנו גם מההידרדרות הנוכחית. מאמינים אנו בדברי-קודשו של הרבי מליובאוויטש: "אחרי השואה, לא תקום פעמיים צרה, לא מעין דילה ולא מקצתה. ואדרבה, יהיה אך טוב וחסד בטוב הנראה והנגלה לכל יהודי, ולכל בני-ישראל, בכל מקום שהם".
| הרב מנחם ברוד הוא דובר חב"ד בישראל. באדיבות: 'צעירי חב"ד'. |
