מדי שנה בשנה, ביום ההילולא של הצדיק רבי ישראל מהוסיאטין זצ"ל, בכ"ט בכסלו, נר חמישי של חנוכה, היו חסידים ואנשי מעשה נוסעים לטבריה כדי להשתטח על ציונו.
גם הצדיק רבי יעקב מהוסיאטין, בעל 'אהלי יעקב', שהיה חתנו וממלא מקומו של בעל ההילולא, נוהג היה להשתתף בנסיעות אלה. לאורך כל הדרך לא פסק פיו מלעסוק בתורה. הספר היה פתוח לפני ושפתיו דובבות בו.
לכבודו ולמענו נהגו החסידים, לאחר ההשתטחות, להיכנס לאחד מבתי-המלון בטבריה, לפוש קמעה מעמל הדרך ולאסוף כוח לנסיעה חזרה.
באחת מנסיעות אלה, כאשר החבורה שהתה באכסניה, התייצב בעל בית-המלון לפני החסידים שישבו ושתו 'לחיים' וסיפרו זה לזה סיפורי-חסידים, והכריז בקול רם: "רבותיי! לא זכיתי להכיר באופן אישי את הרבי בעל ההילולא, ולא באתי לחדש לכם דבר, אך אם ברצונכם לשמוע דבר-מה על אביו של הרבי, האדמו"ר הזקן מהוסיאטין (רבי מרדכי-שרגא-פייבוש, צעיר בניו של הצדיק רבי ישראל מרוז'ין) – הסכיתו ושמעו".
הס הושלך בחדר והכול הסבו ראשיהם ועיניהם אל המדבר, לשמוע מה בפיו. פתח בעל המלון וסיפר:
יהודי אחד בשם ר' מענדל, תושב העיר לובלין בפולין, היה סוחר גדול. נוסע היה ללודז' למפעלי הטקסטיל הגדולים, שהיו בבעלותם של אנשי עסקים יהודים, ורוכש מידיהם סחורה בכמות גדולה. לאחר מכן מביא היה את הסחורה ללובלין ומפיצה? בין סוחרי העיר והסביבה.
מדי שנה בשנה מוביל היה סחורה לירידים הגדולים ברחבי פולין, ובמיוחד ללייפציג השוכנת על גבול פולין-אשכנז. כך היה ר' מענדל מבלה הרבה בנסיעות בדרכים. בתקופות היעדרו מביתו היו בניו הגדולים ממשיכים לנהל את עסקיו בלובלין.
פעם אחת, בשובו מלייפציג, בסיומו של אחד הירידים הגדולים, צירף אליו למרכבתו יהודי הדו?ר פנים, שביקש לנסוע מזרחה, "לכל מקום שרק אפשר להגיע".
בדרך-כלל נוהג היה ר' מענדל להשתרע במושב האחורי של המרכבה ולשקוע בשינה, כדי להחזיר לעצמו מעט מכוחותיו שאבדו לו בסערת היריד. ידוע ידע, כי בלובלין ממתינים לו ענייני מסחר רבים, וכי עליו להגיע לשם רענן ושופע מרץ. כל נוסע שמצטרף למרכבתו עלול אפוא להפריע לו את מנוחתו.
הפעם התקשה ר' מענדל לסרב ליהודי הדור הצורה וכמו בעל כורחו נענע בראשו לאות "הן" והיהודי עלה למרכבה. וכך מצא עצמו ר' מענדל יושב במושב האחורי שכם אל שכם לצד הטרמפיסט הלא-מוכר.
הנוסע, ר' שלמה שמו, מזקני חסידי הוסיאטין. אדם שענייני כסף ומסחר היו ממנו והלאה. כל כולו קודש היה, ספוג תורה וחסידות; מה'יושבים' הוותיקים בהוסיאטין, שהגיע ללייפציג כדי להשתטח על ציונו של רבנו יוסף מסדיגורה זצ"ל.
●
גם ר' מענדל איש ספר היה. אף הוא הגה בתורה בשעותיו הפנויות ומדי פעם בפעם נהג אף לעיין בספרי חסידות. עסקיו אמנם חבקו עולם והוא לא יכול היה להתפנות מהם ולהיות יושב אוהלים, אך גם הוא ידע להעריך אנשים דוגמת ר' שלמה.
ומכיוון שעל שנתו ממילא נאלץ לוותר, נהנה ר' מענדל הנאה גדולה לשמוע מפיו של הנוסע דברי תורה וחסידות, הנהגות ישרות וסיפורים שמקורם בבית רוז'ין.
הביט ר' מענדל בפניו של ר' שלמה וחשב לעצמו: אם כך נראה החסיד וזו דמותו של התלמיד, כיצד נראה הרבי בכבודו ובעצמו?…
לפתע, בלי כל הכנה מוקדמת, האירה בו הכרה פנימית עמוקה באפסיותו של הממון לנוכח האמת הצרופה הקורנת מצדיקי האמת ומתלמידיהם.
לא חלפו אלא מספר שעות ור' מענדל קיבל החלטה לשנות את תוואי נסיעתו ולפנות תחילה להוסיאטין על-מנת לחזות בזיו פניו של הצדיק.
בהגיעו להוסיאטין נאמר לו כי הכניסה אל הרבי אינה מושגת כלאחר-יד. ישנם רבים מחסידי החצר שבאו מרחבי פולין ורוסיה על-מנת להתקבל בקודש פנימה, ועדיין לא נכנסו. ומכיוון שאין לדעת מתי בדיוק יגיע תורו, מוטב יעשה אם לעת עתה יפנה לאכסניה קרובה ויבטיח לעצמו מקום לינה ומזון כדי פרנסתו.
ימים מספר המתין ר' מענדל עד כי הגיעה שעתו להיכנס לפניי ולפנים. בינתיים למד משכניו לאכסניה, כי בטרם נכנסים לצדיק יש להתכונן נפשית ורוחנית. והוא אכן התכונן.
כשהגיעה הידיעה לאכסניה, כי תורו להיכנס מגיע תכף, מיהר ולבש בגדי כבוד, כיבה את מנורת הנפט שהשתלשלה מהתקרה ויצא מהחדר. בעמדו בפתח החדר נזכר, כי שכח לקחת איתו את ה'קוויטל' ואת דמי ה'פדיון' שהכין. חזר במהירות לחדר ובדמדומי החשכה מצא את מבוקשו. הכניסם לכיס בגדו העליון ויצא לחצר הרבי.
בחדרו של הרבי שררה דממה, והקול היחיד שנשמע היה רשרוש הפתקה שבידי הרבי. ר' מענדל עומד מול הקודש, מביט בבושת פנים בעיניו הזכו?ת של הצדיק. פתאום הרים הרבי את עיניו, הביט בר' מענדל ושאל: "ומה שלום חנוך?".
תמה ר' מענדל תמיהה גדולה: הרי בפתקה מפורטים שמותיהם של כל בניו ובנותיו, מדוע אם-כן בחר הרבי להתייחס דווקא לבן-זקוניו? חיש מהר התעשת והשיב, "ברוך ה', ברוך ה', שלומו טוב".
השפיל הרבי את מבטו לרגע קט ומיד הישירו שוב אל ר' מענדל. "נו", אמר, "ה' יתברך יעזור שחנוך יבריא במהרה". תוך כדי דיבור הושיט לו הרבי את ידו לפרידה ואיחל לו הצלחה במעשי ידיו.
●
החסידים שעמדו בחוץ והמתינו לתורם להיכנס בירכו את ר' מענדל בצאתו מהקודש. אולם הוא היה מוטרד מהשאלה: למה דווקא חנוך…
מיהר ר' מענדל לשוב לאכסניה, כדי להשכים קום ולצאת לדרך למחרת באשמורת הבוקר. בכניסתו לחדרו העלה את השלהבת במנורת הנפט והחל להסיר את בגדו העליון. ומה רואות עיניו? – ה'קוויטל' שאותו הכין כדי למסור לרבי היה מונח על השולחן בדיוק באותו מקום שבו השאירו? אחר-הצהריים, כאשר סיים את מלאכת הכתיבה. ר' מענדל נשאר על מקומו כמסומר.
אט-אט החל להיזכר, אגב שחזור אירועי אחר-הצהריים, כי בכותבו את ה'קוויטל' נחה לפניו פתקה נוספת, ריקה, שאותה הועיד למקרה שיחולו שיבושים בכתיבת ה'קוויטל'. בסופו-של-דבר כל שיבוש לא נפל, והפתקה השנייה נותרה ריקה כמות שהייתה. מסתבר אפוא כי כאשר חזר לקחת את ה'קוויטל' ואת כסף ה'פדיון' לא הבחין – מפאת אפלת החדר – במעשיו וידו נטלה את הפתקה הריקה במקום את זו הכתובה.
אם כן – שאל ר' מענדל את עצמו – הושטתי לרבי פתקה ריקה; מהיכן ידע כי לבני הקטן קוראים חנוך?
הספק החל לכרסם בלבו, והוא חש עצמו מבולבל. לרגע סבר, כי הרבי אכן עיין בפתקה הריקה, ולפיכך לא ידע על קיומם של שאר בניו ובנותיו. ובאשר לבנו חנוך, נדמה לו, שהוא בעצמו הזכיר אותו לפני הרבי. לאחר מכן, כשהוסיף לשחזר את הדברים, התבלבל ונאלץ להודות כי שמו של חנוך לא עלה כלל על דל שפתיו. אם כך, שבה ונזדעקה הפליאה, מנין לרבי שמו של בן זקוניו… ובכלל, מה פשר הברכה לבריאות במהרה?!
רוחו של ר' מענדל סערה כל אותו הלילה והוא לא מצא מנוח לעצמו. שוב ושוב הרהר בפתקה הריקה שהגיש לרבי בטעות, וביכולתם של הצדיקים לראות דברים גם אם הם אינם ניצבים פיזית מול עיניהם. לילה טרוף שינה עבר עליו ובבוקר השכם מצא ר' מענדל את עצמו בדרך לביתו.
עצירת מכתבו של ר' מענדל מול פתח ביתו בלובלין, נשמעה היטב בכל הבית. עד מהרה נפתחו הדלתות ובני המשפחה מיהרו לצאת לקראתו. אולם קבלת הפנים לה זכה הפעם, הייתה שונה מהרגיל והיא לוותה בבכי היסטרי של רעייתו ובנותיו. בהתרגשות רבה סיפרו לו, כי במהלך העדרו חלה חנוך בן-הזקונים במחלה זיהומית קשה, שהחמירה והלכה מיום ליום.
בימים הראשונים של המחלה לא הצליחו הרופאים להתגבר עליה ולא ידעו כיצד לשפר את מצב הילד. רק ביומיים האחרונים חל שיפור מפתיע במצבו והרופאים עומדים משתאים לנוכח 'חזרתו לחיים' של הילד החולה.
לר' מענדל לא היו יותר ספקות בדבר יכולתו של הרבי לקרוא גם אותיות פורחות באוויר…
המספר, בעל בית-המלון בטבריה, עצר לרגע את שטף דיבורו ונטל נשימה עמוקה לריאותיו. כעבור שניות אחדות, השלים את דבריו ואמר: "ואני הוא אותו חנוך, שהבריא מברכתו של רבנו האדמו"ר הזקן מהוסיאטין זכותו תגן עלינו".
