בית חב"ד גבעתיים

רח’ כצנלסון 145, גבעתיים

03-6722617

הרב יוסף יצחק בקרמן
מנהל בית חב”ד ושליח הרבי

זמני פתיחה

יום א'-ה': 09:30 - 19:00
יום ו' וערבי חג: 09:30 - 13:00

תמיד זמינים עבורכם גם בטלפון

חד-צדדיות בנושאי דת

הציבור הדתי והמסורתי מרגיש תסכול עצום מדרך טיפולם של כלי-התקשורת בכל עניין יהודי

פעם, כאשר עלתה מחדש על הפרק שאלת 'מיהו-יהודי', שידר 'גלי-צה"ל' דיון שהתיימר לנתח את הסוגיה הזאת לעומקה. המטרה היתה ללבן באופן אובייקטיבי את כל צדדי הבעייה. עד כאן הכול בסדר.

עכשיו שימו לב כיצד הורכבה רשימת המשתתפים בדיון: הביאו יהודי דתי שייצג את עמדת ההלכה, ומולו העמידו סוללה נכבדה שכללה ראביי רפורמי, ראביי קונסרבטיבי, איש חמד"ת (היהדות החילונית), ואם כל זה לא מספיק הביאו גם מי שהוגדר כ"נציג הציבור" – עיתונאי המקורב לר"ץ (של אותם הימים), כדי שיבטא את מה ש"הציבור", כביכול, חושב. אתם כבר יכולים לתאר לעצמכם איזה דיון מאוזן והוגן היה זה…

מקרה זה מאייר היטב את נושא מאמרנו שדן ביחסם של כלי-התיקשורת בישראל לנושאים יהודיים. הוא ממחיש את הדרך שבה מוצג תדיר הצד הדתי באופן מעוות ומעוקם, וכל זאת מבלי לוותר על מסווה דק ומזוייף של 'איזון'.

קו-כללי עויין

הציבור הדתי והמסורתי מרגיש בשנים האחרונות תיסכול עצום מדרך טיפולם של כלי-התיקשורת בכל עניין יהודי. למרות שאין להיתפס להכללות יש בכל זאת לקבוע, כי הקו הכללי של כלי-התיקשורת בישראל הוא עויין לכל עניין שריח דת ומסורת נודף ממנו. קשה יותר ויותר לקרוא כתבה ואף ידיעה על עניין יהודי בלי שיהיו שזורים לכל אורכה ביטויי בוז, לגלוג ולעג.

דוגמה קטנה: במלון הילטון בתל-אביב נערכה תערוכה של תלמידות בית-ספר חרדי לציור. לכל הדעות מדובר באירוע תמים, שאין בו לא כפיה-דתית, לא 'החזרה- בתשובה', לא שום דבר שיש בו כדי להפריע למישהו. האם זה שינה את אופי הדיווחים בעיתונות? לא מיניה ולא מקצתיה! מתחת לאדמה חיפשו העיתונאים כיצד לבוז וללגלג (אף שנאלצו להודות שהעבודות היו ברמה גבוהה).

כלי-התיקשורת אפילו אינם מנסים להסתיר את חד-צדדיותם. לדוגמא: בעיתונים הכלליים יש בעלי טורים ומדורים שמביעים את דיעותיהם האישיות. תוכלו למצוא בתוכם את כל גווני הקשת הפוליטית (עם עדיפות ברורה לשמאל, אבל זה אינו מענייננו כרגע) – מאנשי שמאל קיצוני ועד ימניים שרופים. לא תמצאו ביניהם כמעט בעל-טור חרדי אחד, למעט אולי טורים פחות חשובים! פירוש הדבר הוא, שציבור שמונה לפחות עשרה אחוז מהאוכלוסיה בישראל אין לו כל אפשרות להביע את דיעותיו בעיתונות 'הכללית'. איה חופש-הביטוי?!

הציבור הדתי הוא אולי זה שנפגע בצורה הקשה והגסה ביותר מהתייחסותם של כלי- התיקשורת כלפיו, אבל אין הוא היחיד. יש ציבורים נרחבים בארץ שמלאים התמרמרות על חד- צדדיותה של התיקשורת בנושאים רבים אחרים, על הבלטת השלילה, על טיפוח 'תרבות' של אלימות-מילולית ועוד. ניתן להניח, כי כלי-התיקשורת יותר מרגיזים את הציבור משהם משרתים אותו.

לגלות מעורבות

אבל יש להודות, שגם אנחנו, הקוראים, אשמים לא מעט. איננו מנצלים את האמצעים העומדים לרשותנו כדי למנוע מהעיתונות להשתולל. אם אנו מרגישים שעיתון כלשהו עובר קווים אדומים ופוגע ביקר ובקדוש לנו, זכותנו וחובתנו להפסיק לקנותו ולעבור לעיתון אחר, טוב יותר. זו אחת הדרכים הלגיטימיות של הציבור להשפיע על התיקשורת ולתת לה מוטיבציה להיות טובה יותר, אמינה יותר, מאוזנת יותר ומועילה יותר.

זאת ועוד: הציבור הדתי והמסורתי וסתם עמך מהווה משום-מה מעין 'רוב-דומם', שמשאיר את הזירה לצעקני השמאל. זה לא חייב להיות כך. אם עיתונאי מפרסם רשימה חיובית וטובה – מותר לחזק את ידיו ולעודדו. אפשר להרים טלפון או לכתוב מכתב (לא תאמינו כמה זה מעודד ומחזק). על רשימות שליליות יש למחות, בטלפון או במכתב לכותב ו/או לעורך. אפשר גם לנצל את הבמה של 'מכתבים למערכת' כדי להביע את הדיעות המקובלות עלינו. אם אני ואתה והציבור הרחב נתחיל לגלות יותר מעורבות ויותר איכפתיות – לא תהיה לתיקשורת ברירה אלא לחזור לשפיות, לטעם הטוב, ולכבוד לערכים היהודיים המקודשים.

הכותב הוא דובר חב"ד ועורך 'שיחת השבוע'

 

מערכת האתר

השאירו תגובה